לפני שש שנים, הגעתי למרכז קהילתי ביישוב קטן ובעל מוניטין די גרוע. פרסמו מודעה שמחפשים רכזת לקולנוע וטלוויזיה ברבע משרה. באותה התקופה היה לי בן בן 3 וילדה בת שנה וחצי ולא ישנתי בלילה, לא בכאילו, באמת. החוסר בשעות השינה בהחלט נתן את אותותיו אבל נאלצתי לצאת לעבוד לעזור בפרנסת המשפחה אז עניתי על המודעה שהופיעה במקומון קטן. נכון, הייתי במהלך תואר שני, נכון כבר מזמן לא ישבתי בחדר העריכה כי עבדתי לפני הלידות בפרסום, אבל הלכתי. הם אמרו לי את יודעת שיש לך כישורים מעל ומעבר לתפקיד הקטן הזה?, כן אמרתי ומה השכר? או כן שולי. או או כמה שולי הוא היה. אבל אני משום מה נדלקתי וכך החל הרומן שלי ושל הערוץ המקומי. בתוך חדר ששימש קודם לחומרי ניקוי, הצבתי שולחן, עליו מחשב מקינטוש קטן, בצד ארון מתכת ממשלתי, עם מצלמה ביתית קטנה, חצובה, מיקורופון ואוזניות. במקומון הקטן, פרסמתי כתבה, נפתחה טלוויזיה מקומית בגבעה, מי שרוצה להצטרף מוזמן לקורס צילום ועריכה בהנחייתי הצנועה. מי כבר יגיע אמר המנהל, בוא ונתמחר את זה ממש בזול. באו 20 איש, עשו לי בחינה, כי לא יכול להיות שמשהו כל כך בזול, יהיה שווה משהו. אבל הם לא הכירו אותי. כולם אחרי חצי שעה, לא ידעו נפשם מרוב שמחה ונשארו עד סוף הקורס כמובן.

 היום לאחר שש שנים,  יש לי חדר עריכה מכובד בבניין משלי, עם קבוצה נהדרת של כתבים ועורכים. חלקם מתמידים כבר שש שנים וחלקם הצטרפו במהלך הדרך. יש שלוש מצלמות ושני מחשבים אבל בעיקר המון רצון ליצור טלוויזיה אחרת ולשנות את תדמית היישוב שהולכת ומשתנה לחלוטין. כן, גם בגללי. 

על המוני המכשולים, החוחים וגם השושנים שהיו בדרך בפוסט הבא...