כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (5)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      3/8/13 10:38:
    את הצרחות שלי לקבל תו נכה בחולון אני עוד זוכרת ...........את האטימות ואת חוסר האנושיות של הפקידונים אני זוכרת ............חידדת לי את הזכרון .אבל כתבת משפט מקסים .........לא אקבל שבצ בגללכם ........שמעתה ואילך יהיו ימיך ימים מחייכים וקלים
      26/7/13 18:44:
    נפלא ה"טיפול" (המונע, המוקדם...) שאת עושה לי פה. אשרייך שיש לך אותך.
      26/7/13 18:30:
    בזמנו למדתי על בשרי את כל המונחים המזוויעים האלה. התעקשתי לעשות הכל לבד במקום לשכור עורך דין. בקושי הסכימו לדבר איתי. כי "לא תפקידי להסביר לך את החוק" כמאמר אחת הפקידוניות. ואת זה היא אמרה מבלי שבכלל דרשתי הסבר, חחח. אחרי 22 שנה אני עדיין זוכר את אחת הקללות עד היום - "אגרת בקשת צו קיום צוואה". כלומר, לצוואה יש קיום ולקיום יש צו ולצו יש בקשה ולבקשה יש אגרה. למות מהם. :-)
      26/7/13 17:29:
    אדישות וחוסר רגישות .....הורגת אותי במקרים האלה. שמחה שלבסוף קבלת את "שלך"
      26/7/13 06:56:
    הייתי אתך שם בחולון וצרחתי אתך...איך אפשר שלא.
    0

    האלמנה והאופנוע - טירוף במשרד הרישוי בחולון

    5 תגובות   יום חמישי, 25/7/13, 23:32


    25.7.2013

     האלמנה והאופנוע – טירוף במשרד הרישוי חולון

     

    יש ימים  בהם אני חוזרת להיות אלמנה. היום בו נסעתי למשרד הרישוי בחולון היה אחד הימים האלו. הגעתי כדי להעביר על שמי את האופנוע שירשתי מהמנוח שלי. לקחתי איתי את הרישיון הישן, שהיה עדיין רשום על שמו, וצו ירושה "נאמן למקור." אלו המסמכים שדרשו לרישום האופנוע על שמי. לעולם מסמכים אינם "סתם" ניירות. אחרי כל מסמך מסתתר סיפור מסובך, עצוב. לחתיכת נייר הרשמית יש "נשמה" משלה. אבל אני בהחלט מבינה שאת הפקיד הקטן לא מעניינים סיפורים אלו ואולי טוב שכך, שכן לוּ היה מתעניין באדם ובסיפורי הניירות הרי הבירוקרטיה האיטית להחריד הייתה מאטה עוד יותר את זחילתה ואנה היינו באים?
    המנוח שלי חיזר אחרי רכוב על אופנוע כשהייתי חיילת. האופנוע ההוא קיבל שֵם – כְּדַרְלָעוֹמֶר, ורעם המנוע שלו  עלה מרחוק ובישר את בואו לבסיס לשמחת כל הצוות. עם השנים דהרנו בכל העולם כשאני ישובה מאחורי גבו הרחב. עכשיו החזקתי בידי את כל הטיולים האלו עם הרישיון הישן, עליו נרשם בכתב יד בעט כחול כי לעזבונו של המנוח מונה "מנהל עיזבון זמני". מאחורי הערה קטנה זו הסתתרו אינספור דיונים מרים בערכאות שונות של בתי משפט. ומי שהיה מעמיק לבדוק את צו הירושה היה מגלה כי ניתן כחמש שנים לאחר פטירתו של מצווה הצוואה. שנים אותן ביליתי במשרדי עורכי דין, בבתי משפט, אצל רואי חשבון, בנקים... מאחורי צו הירושה המעוכב הסתתר סיפור דרמטי וקשה של קנאה, כסף, רכוש, משפחה ודם. לקחתי "מספר" וחיכיתי לתורי טובלת בנשמותיהם של הניירות שסבבו אותי. כשהגיע תורי ניגשתי לפקיד שיושב מצד ימין הכי קרוב לכניסה. אני מציינת זאת מפני שהפקידים במשרד הרישוי אינם עונדים תגי שם והם יודעים למה... בכל אופן הפקיד חמור הסבר הביט בניירות, הביט והביט, גרד בפדחתו ואמר לי – "יש כאן בעיה." "אין כאן שום בעיה," עניתי בקור רוח "יש כאן איש מת אחד, אופנוע אחד, אלמנה חיה אחת וצו ירושה
    "נאמן למקור". קם הפקיד והלך להתיעץ עם הממונה, עם עמיתה, עם פקידים אחרים. חזר אחרי חצי שעה ואמר כי לא יתן לי רישיון מפני שעלי להביא מסמך מקורי המאשר כי מינויו של מנהל העיזבון אינו בתוקף. הסברתי כי משעה שיש צו ירושה ברור כי מנהל העיזבון הזמני אינו בתוקף. ביקשתי שיתקשר ליועץ משפטי, שישאל את מנהל הסניף,
    אך הפקיד בשלו – הוא צריך מסמך מקורי .... נשמתי עמוק והלכתי משם.
    למחרת נסעתי לכפר-סבא, עירו של מנהל העיזבון הזמני, וקיבלתי אישור מקורי על שאינו בתפקיד. עורכת הדין הצעירה הגדילה עשות וצרפה צילום של פסיקת בית המשפט על סיום המינוי. חזרתי למשרד הרישוי בחולון וניגשתי לפקיד שיושב בצד ימין הכי קרוב לכניסה. הפקיד החל לעלעל בניירות, מחפש בזכוכית מגדלת עילה שלא למלא את מבוקשי. רגלי החלו לרעוד מזעם אצור. "אני לא יכול לתת לך רישיון." "למה לא?" התעניינתי, עדיין שפויה אבל קרובה לקצה ויודעת את זה. "מפני שהפסיקה של בית המשפט אינה מקור, אני צריך מקור." "ראה" אמרתי "יש לך כל מה
    שנדרש. תן לי את הרישיון על שמי." הלך הפקיד, חיזר על פתחי שאר הפקידונים במשרד הרישוי בחולון, השיג הסכמתם ש"אי-אפשר" וחזר אלי עם התשובה השלילית. הזעם הנוראי גלש, לא יכולתי וגם לא רציתי לעצור אותו, התחלתי לצרוח. אני חושבת שצרחתי "תן לי את הרישיון המזורגג הזה, אני רוצה לראות את מנהל הסניף, צלצל ליועץ המשפטי, תפתור לי את הבעיה במקום לעשות לי בעיה, אתם מתעמרים בי, זאת התעמרות ...." דברים שכאלו צעקתי. החלל סביבי היה מרוחק ושקט ובתוכו היו נטועים עשרות סטטיסטים שהתבוננו בי. לפתע הגיע בחור צעיר לבוש מדים, איש הביטחון, ושאל מה הבעיה. ביקשתי את מנהל הסניף. לא קיבלתי. חזרתי לצרוח. לא יכולתי להפסיק. נקעה
    נפשי מכל הפקידונים שמנצלים את תפקידם הזוטר ומתעללים באזרח הקטן כדי להפגין את כוחם. ואז הגיע גבר צעיר נוסף, מנהל הביטחון, וביקש ממני לצאת. זעקתי "תעזור לי, אתה רואה שאני אישה שבדרך כלל לא צועקת ככה". הלה הביט בי ואמר – "אני דווקא רואה שאת כן אישה כזו." הבנתי שאני בצומת, או שדעתי נטרפת ומיד אגיע לבית מחסה לחולי נפש או שאני מתעשתת. ראשי הלם, ליבי כאב נוראות, רעדתי. התקשיתי לעצור. זה היה מבהיל. חשבתי שזה יהיה טמטום להשתגע עכשיו, כשסיימתי בהצלחה אותם הענינים שבגללם אכן אפשר לאבד את הדעת. השתתקתי, הבטתי באיש הצעיר ואמרתי לו "אתה יודע מה, אני לא אקבל שבץ וגם לא התקף לב בגללכם," והלכתי משם. אחרי צעדה שיירה קטנה - מנהל הביטחון ואחריו חמישה אנשי ביטחון במדים, גדוד שלם מוודא שהמשוגעת יוצאת מהמשרד. יצאתי ופתאום קלטתי שהניירות נשארו על שולחנו של הפקיד שיושב ראשון מימין הכי קרוב לכניסה. הסתובבתי וחזרתי אליו כשאחרי צועדת השיירה. ואז התברר שהניירות בתיק שלי אלא שאני כבר "לא ראיתי בעיניים,"
    שוב הסתובבתי ויצאתי, התהלוכה משתרכת בעקבותי.
    ישבתי במכונית ובכיתי את כל העצב, האבל, התסכול, הזעם. כשיכולתי לנהוג חזרתי לביתי, בלעתי שני כדורים נגד כאב ראש ונרדמתי עד הערב.
    למחרת נסעתי לסניף אחר של משרד הרישוי. כשהגיע תורי הגשתי לפקידה את שני המסמכים אותם הגשתי בפעם הראשונה לפקיד המתעמר במשרד הרישוי בחולון זה שיושב ראשון מימין הכי קרוב לכניסה - רישיון ישן וצו ירושה. הפקידה הביטה בהם, אמרה לשכנתה – "צו ירושה תופס, נכון?" "נכון" הנהנה השנייה. תוך חמש דקות היה הרישיון
    בידי. כנראה שפני אמרו תדהמה מפני שהפקידה חייכה בחביבות ואמרה "ואפילו לא כאב." חייכתי בחזרה ואמרתי "את אפילו לא יודעת כמה."
    למותר לציין כי באותו לילה דהר המנוח שלי הישר לתוך חלומי ולרגע קצר שוב שעטנו בפיתולי הסְלָלוּמים המפתים בפסגות הרים.

    מצורפת מודעת האזכרה למלאת שנה למותו של אלי עזר ז"ל, המנוח שלי

    ''

    דרג את התוכן: