בידו השמאלית אחז בזיז האבן האפורה, השעין את מרפקו על כתפו הימנית של יום-טוב והתרומם. כחוש, חיוור, שלד אדם. יכולתי לשמוע את קול חריקת עצמותיו.

"אתם לא מתביישים להפריע?" אמר בקול שלא מהעולם הזה.

הלב שלי יצא לחופשה קצרה ויום-טוב השמיע קול יבבה חנוקה, וצנח, חצי מת, על רצפת הסלע האפורה.

"יום-טוב נמצא עכשיו במועדון," אמרה לי האחות ממחלקת השיקום של הדסה הר-הצופים, "ישר עד הסוף ושמאלה."

חציתי את האולם וראיתי תחילה את גבו. הוא ישב ליד שולחן עץ אורן, מול טלוויזיה פנוראמית בעלת מסך של ארבעים ושניים אינטש, ולידו צעירה חסונה בעלת חזות אוריינטלית, שלבשה חולצת טריקו ירוקה ומכנסים שחורים.

ניגשתי אליו וקראתי בשמו. הוא הפנה אלי את מבטו, עיניו אורו והוא פער את פיו וניסה לומר משהו, אבל כל מה שבקע מגרונו היה 'הא' ו'אה'. הושטתי לו את ידי והוא אחז בה בידו השמאלית ולחץ אותה חלושות. החלק הימני של פיו נטה מטה, והצעירה מחתה, מפעם לפעם, את הריר שנזל מבין שפתיו. 

יום-טוב הרפה מכף ידי וחשף את ידו הימנית, שבלטה בצבעה הכהה ובאצבעות עבות בשר שבצבצו מתוכה. הוא הצביע על היד שנחה על השולחן כגוש בשר חסר תועלת, הצביע גם על רגלו הימנית, הניע את ראשו מצד לצד וכיווץ את שפתיו בצורה שהדגישה עוד יותר את חוסר הפרופורציה שבין שני חלקי פניו.

בטלוויזיה התחילו בתשדירי פרסומות, ויום-טוב הצביע בידו לכיוון דלת הכניסה.

"כסא!" אמרה הצעירה וקמה ממקומה, וכעבור פחות מדקה חזרה עם כסא גלגלים. היא שלפה מדף עץ לבן שהיה מחובר לידיות הכסא, ובעדינות הרימה את יום-טוב והושיבה אותו על המושב המרופד. אחר-כך הרימה את רגלו הימנית, הניחה אותה על מסעד הכסא התחתון, והחזירה את מדף העץ למקומו. היא הניחה על המדף מגבת מקופלת, הרימה את ידו הימנית של יום-טוב והניחה אותה ברכות על המגבת.

יצאנו לחצר והלכנו בשביל שהתפתל בין שיחי כריזנטמה לבנה והוביל אותנו לנקודת תצפית על הר הזיתים ועל העיר העתיקה.

"אה," אמר פתאום יום-טוב, והצביע בידו הבריאה על פח אשפה שמתחתיו עמד חתול צעיר מג'ונג'ן. החתול קפץ ממקומו בקלילות, התיישב לרגע על מכסה הפח וקפץ חזרה לרצפה. הוא התקרב אלינו בצעדים מהוססים, וכשיום-טוב הושיט לעברו את ידו, נמלט במהירות ונעלם בין השיחים.

עד לפני חודשיים היה יום-טוב זריז וגמיש כמעט כמו אותו חתול.

אני הייתי נשאר למטה ומוודא שהשטח נקי, ויום-טוב, ששקל 'גג' חמישים קילו, טיפס על המרזב, עבר את מעקה המרפסת והשתחל פנימה.

"מהירות" היא שם המשחק, ויחד עם זאת הרשינו לעצמנו להיות קצת בררנים על מנת שלא לחזור עם מטען שאין בו ממש.

באותם ימים עבדנו בירושלים, בעיקר ברחביה ובטלביה.

יצאנו אז עם הבחורות הכי יפות, סעדנו את ליבנו בארוחות גורמה, והתאכסנו בבתי מלון חמישה כוכבים, אבל הכי כיף היה לקרוא למחרת את הכתבה על עוד פריצה נועזת ועל עוד מחדל חמור של המשטרה.

חודשיים אחרי שבקרנו בבית של פרופסור וורשבסקי ברחביה, ישבתי עם יום-טוב על המפה של טלביה, כשבסוף מהדורת החדשות של הערוץ הראשון הודיעו על החפירות בבית-שערים ועל הקברים העתיקים שנחשפו שם.

יום-טוב לחלח בלשונו את שפתו העליונה, ועיניו השחורות הבריקו כמו היהלומים שמצאנו בבית של וורשבסקי.

"הולכים על זה!" טפח בכף ידו על השולחן.

אמרתי לו שסוד ההצלחה שלנו זה צניעות, שלפתוח קברים עתיקים זה השוד הכי נבזי שאני מכיר, ושזה לא שווה את הסיכון.

"מה סיכון?" גיחך יום-טוב, "מכסימום יצא משם איזה מת ויעשה לנו בּוּ באוזן."