כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אני כותב משמע אני קיים

    יש אנשים שזהו פירושם למשפט הידוע של דקארט.
    כתיבה היא החוויה ותפיסתה, סוג של הכרה, סוג של להיות. ואת זה אני משתדלת לעשות באותיות, כי אין לי דרך אחרת.
    שירים , חוויות ודיעות.
    כל הזכויות שמורות.

    פוסטים אחרונים

    0

    תמהיל

    18 תגובות   יום ראשון, 28/7/13, 22:46
    הוּא הַשְּׁאֵלָה הַיְּחִידָה
    כְּאִלּוּ לֹא בָּא הַזְּמַן
    לְהוֹרִיד אֶת מִנּוּן הַמְּיֻתָּר
    לְהוֹסִיף לִתְזונַת הַנְּשָׁמָה
    אֶת הַוִּיטָמִינִים הַחֲסֵרִים לָהּ
    לְהַעֲלוֹת אֶת מִנּוּן הַיְּסוֹדוֹת
    לְאִשְׁפֵּז אֶת הַזִּכרוֹנוֹת בְּמַחְלָקָה סְגוּרָה
    לְבַצֵּעַ כְּרִיתָה רְחָבָה שֶׁל הַיַּתְמוּת
    לְהִתְמַכֵּר לַשִּׁירָה
    וּלְחַבֵּק אֶת בִּתִי
    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/9/13 07:45:
      שנה טובה וחג שמח
        8/9/13 21:28:

      תודה גדולה למגיבים

      ושנת ברכה לכולם .

        6/9/13 11:16:
      יפה רותי. אני מאחל לך לקראת השנה החדשה שיַבְשיל התמהיל, ותורידי את הסיר בזמן הנכון לתיאבון. בברכה
        5/9/13 05:29:

      תודה לכל המגיבים, המככבים והקוראים.

      שנה טובה ובריאה לכולם !

      לְאִשְׁפֵּז אֶת הַזִּכרוֹנוֹת בְּמַחְלָקָה סְגוּרָה
      לְבַצֵּעַ כְּרִיתָה רְחָבָה שֶׁל הַיַּתְמוּת
      לְהִתְמַכֵּר לַשִּׁירָה
      וּלְחַבֵּק אֶת בִּתִי

       

      רעיון מקסים והדימוי חד כתער.

      רותי יקרה, רוצה לאחל לך גם

      ''

        3/8/13 10:26:
      לחבק את הילדים - תובנה שבאה עם השנים .ואת כהרגלך כותבת קצר ונפלא
        2/8/13 23:07:
      מקסים!
        31/7/13 07:07:
      אוהבת מאוד את התהליך עצמו כדי להגיע לשתי השורות האחרונות הנפלאות. // כתוב במינון הנכון, ומגיע בלי מכשולים, בלי קירות. // תודה, רות!
        31/7/13 00:02:
      רותי יקרה, אני חושבת שאת, כרופאה, דווקא יודעת היטב איך לשלב בין המינונים של "הויטמים" השונים. אי אפשר לאשפז את הרגשות בשום מקום, אי אפשר לרמות את הלב והנפש, ויחד עם זאת את יכולה בהחלט לשמוח ממה שיש - ילדייך למשל שזוכים לאמא כמוך (ואולי גם נכדים) ולחבק אותם ככל האפשר. ויש בך עוד כל כך הרבה דברים שבנויים מהיסודות שלך והם נפלאים: הכתיבה המרשימה שלך, הדרך בה את רואה את מטופלותייך ומתייחסת אליהן בכל כך הרבה רגש. היום את נותנת לאחרים יסודות חשובים שנלקחו ממך בילדותך (זמן, מחשבה, רגש, אכפתיות) אבל את יודעת איך לספק אותם לאחרים. כל אחד הולך ומתיו איתו. בטח כשמדובר בהורים או בבן משפחה קרוב. הלוואי והיה אפשר להשתחרר מזה, אבל זה כנראה מאוד אנושי לחוות את זה עד סוף החיים.
        30/7/13 20:55:
      להתחיל לחיות
        29/7/13 15:11:

      יפה.
      שינויים במינונים תמיד נכונים.
      כריתות ואשפוזים עשויים להותיר יתמות מסוג אחר.

      חיוכים, מודעות,  פיוס והשלמה
      חיבוקים ושירה...הדרך הטובה :) 

        29/7/13 14:06:
      הזמן הגיע והוא בא והוא כבר כאן ועוד לרגע קט וההתמכרות לשירה והחיבוק בהחלט נמהלים בו היטב חבל״ז .
        29/7/13 12:41:
      אכן, הגיע הזמן. האם יש בכך די? ואולי חסר עוד גורם מסייע? מאחלת כל טוב לכל "הקבוצה"...
        29/7/13 08:56:
      תמיד נערוך ביקור נימוסין במחלקה הסגורה אבל בהחלט הגיע זמן :)
        29/7/13 06:37:
      באמת חיכית עד עכשיו?????
        29/7/13 01:52:
      אמרתי שם, ואומר גם כאן - תמהיל מנצח.
        29/7/13 00:41:

      קצת לא מובן... אולי בגלל חסרון סימני פיסוק.
      מי צריך להתמכר לשירה ולחבק את הבת, אותו הוא מהפתיחה או הכותבת?


        28/7/13 22:48:
      שיר נפלא שמאשפז אותי בבית החולים

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      ד'ר רותי לאופר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין