״סימנים קטנים של גאולה״, אמר הרב, ״אתה צריך לראות את התמונה הכוללת.

לחזק את האמונה בלבך, נפלאות דרכי השם״.

הקשיש בהוספיס חייך לרב חיוך ציני, ניסה לענות לרב, סימן לו בידו שיוריד מעליו את מסכת החמצן,

הרב הוריד מעליו את מסיכת החמצן. הוא נשם נשימה עמוקה שגרמה לו לכאבי תופת.

״אין לי הרבה זמן, אני יודע שאמות עוד כמה שעות, הם מחכים לי״.

״מי מחכה לך״, שאל אותו הרב.

הקשיש השתעל ובקושי נשם, ״שליחי השטן, באים לקחת אותי למקום הראוי לי״.

הרב נחרד, ״אברהם שיינפלד, יהודי אתה, אלוהים יחוס על נשמתך״.

הזקן הביט לתוך עיניי הרב, ״אני לא אברהם שיינפלד ואפילו אני לא יהודי.

אני מזרע העמלק, אני גרמני, בימים האחרונים של המלחמה מצאתי תינוק יהודי משוטט

ליד גויות משפחתו, לקחתי את התעודות של אביו ואת התינוק ונמלטתי מהמקום.

גידלתי את הילד ואימצתי את זהות אביו. כך עליתי לארץ ישראל לאחר סיום המלחמה, אני לא אני״.

הרב הוכה בתדהמה, איבד את היכולת לדבר. לקח לו כמה דקות להתאושש.

הזקן דעך מרגע לרגע ועצם את עיניו.

הוא אחז את יד הזקן, ״הצלת נפש אדם, אתה אדם טוב. מה שמך״.

״מרטין שמי, אני הייתי אדם רע, עשיתי דברים נוראים במלחמה״.

״אני לא שופט אותך, למרות שכל משפחתי נרצחה בשואה.

אתה תיתן את הדין לבורא״. הזקן נשם את נשמתו האחרונה ונפח את נשמתו.

בנו המבוגר של הזקן נכנס לחדר, ״אביך נפטר״, אמר לו הרב, ״מה שמך״.

״שמי משה שיינפלד, לפחות הוא לא יסבול יותר, הוא סבל כאבי תופת בחודש האחרון.

הוא היה אבא טוב, גידל אותי באהבה וברוך, תמיד היה סלחן ואוהב״.

״אשרייך״, ענה לו הרב, ״אני מקווה שלא תדע יותר צער״.

הרב יצא מחדר ואמר תפילה, נפלאות דרכך השם אלוהינו.

אלון.