תמיד מצאתי את עשרת הדיברות נושא מרתק. החיבור הקטנטן הזה הוא חיבור חסר תקדים לתקופתו ובמובנים רבים, גם לתקופתנו. מעולם בהיסטוריה האנושית לפי כן לא נכתב מטא-מוסר כה מקיף ונהיר – ועם זאת זהו אחד החיבורים הכי פחות מובנים בהיסטוריה. המחשבות הבאות הן תוצאה של לימודיי העצמאיים את עשרת הדיברות במסגרת לימודיי האקדמאיים ומעבר להם, ולאור הפילוסופיה של המוסר, ההיסטוריה של המזרח התיכון והפילוסופיה של הדת.
מפאת אורכו של הנושא, החלטתי לחלק אותו לשני חלקים.
ראשית יש להתייחס אל שאלה שהרבה חילוניים בעידן שלנו שואלים על עשרת הדיברות, ושהרבה אנשים דתיים גם כן לא באמת מבינים: למה דווקא עשרת החוקים האלה? הרי, יאמר השואל הביקורתי, קיימים פשעים הרבה יותר רציניים בעולם מאשר לא לשמור את השבת, ואלו לא נמצאים בתוך העשירייה. אונס, למשל, לא מוזכר בעשרת הדיברות, והיינו מצפים שמעשה כה חמור יקבל התייחסות בכל תורת מוסר באשר היא.
אז כדי להבין את העניין, צריך להבין שעשרת הדיברות אינם מהווים את החוקים בה"א הידיעה, כי אם את העקרונות שעליהם אמורים להתבסס החוקים החברתיים והמוסריים. לכן כיניתי אותם "מטא-מוסר". אלו הם העקרונות הבסיסיים שמתוכם אנחנו אמורים להסיק את המסקנות המוסריות שלנו. אפילו כשהם מופיעים בתורה, הם מופיעים כהקדמה לכל יתר החוקים המשתרעים על ספר שמות, חלקים מספר ויקרא וספר דברים. כך שמזווית ראייה זו, האיסור לאונס כן משתמע מתוך עשרת הדיברות, וננסה להבין כיצד בהמשך.
נהוג לחלק את עשרת הדיברות לשתי חמישיות: חוקים של בין אדם ל"מקום" (והכוונה היא לאלוהים), ואלו הם חמשת הדיברות הראשונים, וחוקים שבין אדם וחברו (כביכול החוקים החברתיים) ואלו הם חמשת הדיברות האחרונים. אבל אני מוצא שחלוקה זו פגומה ואיננה מייצגת את הרעיונות האמיתיים שעשרה חוקים אלו מנסים להעביר. מעבר לכך, יש בחלוקה זו שוב מחשבה כאילו מדובר בחוקים גרידא ולא בעקרונות מפתח מופשטים.
תחת החלוקה הזו, אני מציע להביט בחוקים הללו בצורה שונה: במקום לחלק את הדיברות, בואו נסתכל עליהם כסולם כשהדיבר הראשון ניצב בראש והדיבר האחרון בתחתית. מהזווית הזו כל דיבר מוביל לזה שמעליו, כל דיבר משתמע מזה שמתחתיו. ובנוסף לכך, קיימים יחסי גומלין ביניהם כשהדיבר הראשון מוביל בעיקרו לכל יתר הדיברות, ואילו הדיבר האחרון הוא הגורם לאי קיומם של כל הדיברות האחרים.
כדי להבהיר את נקודתי באופן טוב יותר, עלינו לפנות לתורת המוסר של הרמב"ם. הרמב"ם טבע את המושג "אמונה לשמה", וכוונתו הייתה (על קצה המזלג) שצורת האמונה הטהורה ביותר היא אדם שמאמין ועובד את האל לא לשם שכר ועונש, אלא מתוך אהבה ורצון טהורים. הרמב"ם האמין שרובה המוחלט של האנושות לא מסוגל לרמה כה גבוהה של רוחניות ושרוב האנשים צריכים את השכר והעונש כדי ללכת בתלם – אבל יחידי הסגולה שמסוגלים לכך הלכה למעשה "מבטלים את עצמם" ועובדים את האל ללא שום הבטחה לרווח או פחד מענישה.
הביטול העצמי הזה הוא המפתח לכל העניין. מה זה אומר "לבטל את עצמך"? כל פעולה שהאדם עושה היא פעולה אגואיסטית מעיקרה. האדם הוא לא יצור אלטרואיסט מטבעו. אפילו כשאנחנו חושבים שאנחנו עושים משהו שאין לנו רווח בצידו, כמו למשל להציל את חייו של חתול נטוש, הרי שהרווח שלנו מגיע בצורה פסיכולוגית, בצורת גאווה, תחושה טובה ואולי לחלקינו אמונה שהאל השופט רואה אותנו ורושם נקודה אחת לזכותנו על המעשה הטוב שביצענו. כשהאדם הפרימיטיבי עבד את האלילים שלו, הוא עבד אותם בשביל לזכות בחסדם, בשביל שיגנו עליו, שיתנו לו דברים וכדי להסביר דברים שהוא לא היה מסוגל להבין. כשהאדם הזה יצר צלם, התפלל אליו כדי שירד גשם ובמזל באמת החל לרדת גשם, לא רק שזה גרם לאותו אדם לאמין בכוחו של האל שהוא יצר – זה הפך את אותו אדם ל"בורא אלים". דמיינו כמה כוח היה בקהילה פרימיטיבית לאותו אדם שיצר אל שעשה מעשה טוב לכל האוכלוסייה. זה מה שניסו לעשות אהרון ומנהיגי העם במקרה של עגל הזהב. אם האנשים היו מתפללים לעגל שיצרו ובצירוף מקרים משהו טוב היה קורה לעם באותו הזמן, אהרון ומנהיגי העם היו הופכים להיות כאילו אלים בפני עצמם בעיני העם. זו המשמעות של "לא תעבוד יציר כפיך". זו הסיבה שהתורה כל כך מוטרדת מהאדם שעובד את יצירת כפיו – כי הוא עובד את עצמו.
אם אנחנו מגדירים "מוסר" כמעשה לחלוטין בלתי אגואיסטי, הרי שכל עוד האדם עובד את עצמו, את רצונותיו או את יציר כפיו, הוא ההפך הגמור מ"מוסרי". הדרך היחידה להיות "מוסרי" באמת, היא ביטול עצמי. והדרך היחידה לבטל את עצמך היא להציב משהו אחר במרכז. משהו שהוא חיצוני לחלוטין לך, שאין בחובו שום הבטחה לך לפרס ושום פחד מעונש. אנשים יכולים לומר שהם מבטלים את עצמם למען ילדיהם, אבל גם זה לא נכון. כי אם הילד ימות (חס וחלילה), ההורה יסבול קשות. וכשהילד מצליח, ההורה מקבל מכך עונג. אין זה שונה משכר ועונש. כדי לבטל את עצמך באמת, הדבר שתופס את מרכז עולמך חייב להיות חיצוני לך לחלוטין. והדרך היחידה שבה הוא יהיה חיצוני לך לחלוטין, זה אם הוא יהיה חיצוני למציאות.
ברמה הפילוסופית, אין כזה דבר "אלים". כל דבר בתוך המציאות מוגבל על ידי גבולות, וכל דבר שיש לו גבולות לא יכול להיות נצחי. כשהיהדות אומרת "אלוהים" היא מתכוונת משהו נצחי, משהו בלתי מוגבל, לא חלק מהסיבות, כי אם סיבת הסיבות. והוא חייב להיות יחיד, כי אם יש עוד אחד, הרי שיש מקום שבו האחד מסתיים והשני מתחיל, אחרת איך אפשר לדבר על זוג? ואם יש מקום שבו אחד מתחיל והשני מסתיים, זה אומר שיש גבולות וגבולות הם ההפך מההגדרה של מה שאנחנו מכנים "אלוהים". אז ברמה הפילוסופית, או שיש אלוהים או שאין, אבל אם יש, הרי שהוא יחיד, נצחי וחסר גבולות.
על כן כל עבודת אלילים היא עבודת יצור ששייך למציאות זו (בין אם מומצא ובין אם אמיתי). וכל דבר במציאות הזו מקושר זה לזה ומשפיע זה על זה. כך שכל עבודת אלילים היא למעשה עבודת העצמי.
שלושת הדיברות הראשונים הם "אני ה' אלוהיך", "לא יהיה לך אלוהים אחר על פני", "לא תעשה פסל ומסיכה". והכוונה של כל השלושה האלה היא כל הנאמר לעיל: האדם שמטפס עד ראש סולם המוסריות, מגיע לבסוף למצב שבו הוא מבין שהוא איננו במרכז, שבו הוא מבטל את עצמו ומבין שאין אחר מלבד "אלוהים" חסר גבולות ונצחי.
בחלק השני נתחיל לרדת במורד הסולם עד לתחתיתו, ואז נראה איך עולים בו חזרה למעלה.... |