לא לקחתי פלאפון. לא שעיתי לצעקותיהם מהבית. לא עניין אותי כלום. רק לברוח.

נכנסתי לחורשה החשוכה שמתחת לבית והתחלתי ללכת.

אני לא יודעת כמה זמן הלכתי. הלכתי, וקצת רצתי. אח"כ נרגעתי מתנשפת ואז הלכתי שוב. ואז שוב רצתי. וכך הלכתי ורצתי לחליפין אלוהים יודע כמה זמן.

קיוויתי להגיע לקצה העולם, להסתכל אחורה פעם אחת אחרונה ולקפוץ. לעוף אל החלל החיצון ושלא אראה יותר כלום, לא אשמע יותר כלום, לא ארגיש יותר כלום, לא אזכור יותר כלום כלום כלום.

כלום. זה מה שחיפשתי.

שקט מכּולכָּם. 

הראש שלי כאב. הרגשתי את כל המראות והריחות והטעמים והמילים והמנגינות רוצים לצאת ולא יכולים, תקועים לי בתוך המח הענק והמחורבן שלי, והם בוכים, זועקים מבפנים, אנחנו רוצים החוצה, אנחנו לא אמורים להיות פה כל הזמן, אנחנו אמורים להתפוגג, לצאת בדיפוזיה, להתרווח במקומינו ואז להצטמצם, אנחנו אמורים להגיד שלום, היה טוב ועכשיו ביי ביי, מספיק, והלאה.

ואני בוכה, זועקת אל תוך החורשה, גם אני רוצה, הייתם נחמדים, עכשיו צאו, צאו לכם ממני, אתם מצטופפים ודוחפים, שולחים שלוחות רעות אל תוך המחשבות, כבר אין לי כלום חוץ ממכם יותר, תנו לי לחיות, אני רוצה לחיות.

וככה ניהלנו שיחת זעקות שבר, אני והזכרונות שלי.

אח"כ התעלפתי.  

זה היה חור שחור אחד קסום, חסר שליטה ומופלא, שבּוֹ וממנו, בפעם היחידה בחיי, לא זכרתי כלום.