| ״הם היו פה לפנינו, אנחנו מנסים ליצור עימם קשר, עדיין לא קיבלנו מענה. הבעיה היא בנו, אנחנו מקובעים, כדי להצליח אנחנו צריכים להשתחרר ממגבלות הדימיון שלנו, להשתחרר מהמגבלות החשיבה האנושית המגבילה. אני לא אתן לכם קווים מנחים, אתם צריכים לחשוב מחוץ לקופסא״. ראש הפרויקט ירד מהבמה, דממה השתררה באולם ואחריה בליל של מילים ויכוחים עזים, בפינת האולם ישבה קבוצת ילדים, כולם הביטו בהם בתדהמה. אדם נוסף עלה לבמה, ״שקט בבקשה, אני אחלק אותכם באופן אקראי לצוותי חשיבה, עשרים איש בכול קבוצה, לא יהיה מגע בין הקבוצות. כל קבוצה תגיע למסקנות לבד ותעביר את ההשערות למנהלת הפרוייקט. יש שאלות״. מדען מבוגר קם מכיסאו , ״יש לי שאלה, מה עושה פה קבוצת הילדים״. ״הילדים יהיו קבוצת חשיבה נפרדת, אנו מיחסים חשיבות מרובה למסקנות שלהם. בניגוד למבוגרים הם עדיין לא מוכתמים, דימיון חופשי ופורה״. במשך חודש הם דנו והתווכחו , נדמה היה שבפרוייקט לא היה שום תועלת. עד שיום אחד אחד המדענים נמלט מסיר הלחץ וחיפש מקום מפלט. הוא נקלע בטעות לאגף הילדים, התבונן בהם, הם היו חסרי דאגות. שיחקו והשתעשעו. הוא פנה לאחד הילדים, ״אתם עליזים וחסרי דאגות, האם יצרתם קשר״. הילד הביט אליו במבט מלא רחמים, ״כמובן, יש לנו את התשובה, אבל היא לא תמצא חן בעיניך, עדיף שתגיעו למסקנות לבד״. ״אבל אנחנו צועדים במעגלים, תעזרו לנו״. הילד ריחם עליו, ״אתם מרוכזים בעצמך, נוהגים לחלק את העולם לפיסות קטנות. חי, צומח, דומם. אבל לא ניתן לחלק את העולם, הוא יצור אחד, חי ונושם. הכול קשור בהכול, נכון, הווירוסים היו פה לפנינו, הם גרמו להכחדות הגדולות. דינוזארים, הם יכחידו גם אותנו אם נמשיך להזיק לעולם. גם העולם שלנו לא עומד לבדו, מנותק מהיקום, גם הוא חלק בלתי נפרד מהיקום ומיקומיים אחרים, תפסיקו להתרכז בעצמכם ותתחברו למשחק הגדול״. ״מה המשחק הגדול״, הוא שאל את הילד. ״זרימת החיים, המשך הרצף, בריאה אין סופית״. ״ילד אתה רק בן עשר, איך אתה יודע את כל הדברים הללו״. ״אני מחובר ואתה לא, בוא לשחק איתנו, תשכח את כל מה שלימדו אותך. שום דבר לא נכון״. אלון |