הכיור של סבתא לבן, מבריק ומצוחצח, אף לא עיגול אחד של כוס קפה או פתית קטן ולבן של אורז שנותר מהבישולים. על השולחן אוכל מונחים עיתונים ישנים שמכסים כמעט את כולו, בודד מכל חברה, חירש מבדיחות סביב השולחן... בין ביס לביס ועיוור לפנים מחייכות ושבעות . סבתא כמעט כל הזמן לבד, היא יושבת על הכורסא השחורה שלה מול הטלוויזיה כשהכריות בשאר הספות נשענות על הספה מתוחות ומאובנות בצורתן. כשהיא לא יושבת על הספה היא שוכבת במיטה הזוגית בחדר שלה על צד אחד בלבד, לעולם לא מתגלגלת לצד השני, כאילו היא עדיין שומרת את המקום הנוסף לידה. נכנסת למיטה ויוצאת ממנה מספר פעמים ביום וכשהיא קמה, תמיד מחכות לה הנעליים באותה צורה מעל השטיח הקטן הסמוך למיטה בחדרה.
בחדר ליד לא ישן אף אחד, המצעים אותם מצעים, מתוחים באופן נצחי והווילונות בצבע התואם למצעי המיטה כבר לא התנופפו ברוח הרבה מאוד זמן. המנורה הקטנה ליד המיטה הוחלפה לנורה בצורת נר עם הכיתוב ״ת.נ.צ.ב.ה״ מתחתיו. החדר הזה תמיד יהיה החדר של סבא, לא חשוב מי ישן בו או מי כבר לעולם לא ישן בו.
אני יודעת שהיא מתגעגעת אליו, להכל, לימים שהם היו יושבים יחד בימי שבת, שותים תה מתחת לעץ הענקי בגינה עם הנכדים המחויכים לצידם וגם לימים שהוא שמע פחות טוב והיא הייתה צריכה לצעוק לכיוונו כדי שיפנה את המבט אלייה ויתקרב לשמוע מה היא רוצה, או צריכה, או סתם יזרוק לה חיוך תמים וימיס לה את הלב.
סבתא בוכה, היא איבדה את אהבת חייה, את בחיר ליבה, את שותפה לעשרות שנים וכולם בכו, אבל סבתא עדיין בוכה. כשמדברים עליו, כששואלים על תמונה, כשמזכירים את שמו, סבתא מחייכת בעיניים נוצצות ולא מפסיקה לדבר ולספר את אותם סיפורים ששמענו כבר כל כך הרבה פעמים. מפזרת עלינו זכרונות ומקווה שהם יזכרו לנצח, בין קירות הבית הלבנים שהקיפו אותה ואת סבא כל חייהם. הגעגוע לא יחדול לעולם וסבתא תהיה לבד עד לרגע שהיא וסבא יהיו ביחד. סבתא תצחק צחוק אמיתי וסבא יחבק אותה חזק כאילו מעולם לא נפרדו.