כותרות TheMarker >
    ';

    יונהל'ה - מימד מיוחד בבד

    באהבה לילידי שנות הארבעים והחמישים

    7 תגובות   יום שבת, 3/8/13, 11:15

    באהבה לילידי שנות הארבעים והחמישים...

    (המחבר אינו ידוע)


    הנה מבט לאחור ומילות הידד
    לדור הזה שבכל זאת שרד
    אם כי לפי הכללים המקובלים היום
    זה פלא שבכלל הגיע עד הלום

    ראשית להיוולד - כיצד היה זה בכלל יתכן
    אם אימותינו בהריונן לא פסקו לעשן?
    אכלו סרדינים מקופסא ולא נבדקו לסוכרת
    לא עשו אולטרה סאונד ולא סקירת מערכת

    כשגדלנו קצת מים שתינו מצינור בגינה
    או מברז דולף שהיה חבוי בפינה
    ולא מים מינראליים שעליהם קראנו רק
    בספרים של מופסאן או של בלזק

    ואם בקבוק "תסס" לידינו התגלגל
    אסור מפה לפה כי בריאותך תתקלקל
    חלקנו בו שלושה ילדים או ארבעה
    ובאמת שום אסון לא קרה

    בידיים מלוכלכות אכלנו פרוסות לחם עבות
    מרוחות בריבה או גבינה בשכבות מאוד דקות
    ואם היו עליהן קוליפורמים, לא ראינו אותם
    ולא את תולעי המעיים שהיו שם מן הסתם...
    אך כל אלה אותנו חיסנו כנראה
    כי הסולפה בקושי הומצאה אז, ודרך אגב
    דוקטור פלמינג על הפניצילין עדיין לא חשב

    מגלגיליות וארגזים בנינו עגלות
    ובלי לדעת פיסיקה את חוקי הכובד ניסינו לגלות
    ורק כשנחבטנו לתוך קיר כואבים והמומים
    גילינו ששכחנו להתקין גם בלמים

    על אופניים רכבנו ללא קסדות, ואיש לא הבטיח
    כי נצא מזה בשלום
    אך שראש יבקע בגלל זה כאבטיח
    לא עלה בדעתנו אפילו בחלום

    ההורים לא הסיעו אותנו לבית הספר או לחבר.
    ברגל הלכנו בכל מזג אויר, ואז גם התברר
    כי לעיתים תפסנו טרמפ בחוצפה וללא היסוס
    מאחורי איזו עגלה רתומה לסוס
    שממנה לפעמים קפצנו בחיפזון
    כדי לברוח משוטו הזועם של העגלון

    נפלנו מעצים, נשרטנו ונחתכנו,
    גם עצם לא פעם שברנו
    אך אלה לא היו מעולם סיבה אמיתית
    לפרנס עורכי דין בתביעה משפטית

    ואם לא נבחרנו לקבוצת הכדורגל או הכדורסל
    בלענו את העלבון, השתדלנו יותר, זה לא היה קל...
    ואם נענשנו והעמידו אותנו בפינה בצד
    הורינו ללא כל פקפוק עוד תמכו בממסד
    ואת העונש החמירו, ועל דעתם לא עלה
    למחות נגד המורה או לפנות למנהל בשאלה

    לא שיחקנו בחדרים ממוזגים אלא בחוץ
    נעלמנו לכל היום אך איש לא היה לחוץ
    לא עקבו אחרינו בסלולרי מהדור האחרון
    כי חוץ מבית מרקחת - למי היה אז טלפון?

    לא היתה לנו טלויזיה עם מאה ערוצים,
    בכל זאת היו לנו אלף סיבות להיות מרוצים.
    במקום זה היו לנו חברים ממש ולא בצ'ט
    כאלה שאיתם אפשר לרוץ ולהתרוצץ

    ולא היה צורך לקבוע שבוע מראש
    אם רצית את מישהו לפגוש
    אלא פשוט דפקת בדלת ברחוב השכן
    אם זו לא היתה ממילא פתוחה - על פי רוב כן

    הבה נזכר בשנים ההן ונחלוק החווייה והמזל
    שזכינו לגדול כילדים בריאים לפני שהפור נפל
    כשפסיכולוגים, מוסדות, ממשלות ושרים
    על חיי הילדים החלו מפקחים ומשגיחים

    עד שמרוב חוקים, פיקוח והשגחה
    מחיי הילדים נעלמו החופש והשמחה.
    ההורים מסיעים אותך לכל מקום
    ומה נשאר כבר מכל הילדות והתום?

    כאשר שום מראה תועבה ממך לא נחסך
    ואם תרצה, הכל גלוי לך על המסך
    ובמקום בושה וסומק, ושיחות על פושקין ונפש
    מתחילים בשרותי המועדונים ישר עם כל הרפש

    חווינו חופש, חברות תמה, ניצחונות גם כישלונות
    ועם אלה למדנו איך גם לסבול ולהמשיך לחיות
    ועל כל מעשינו, הגרועים וגם הטובים באמת
    לקחת אחריות מבלי להשתמט.

    הדור שלנו יצר בלי הרף ולא רק שרד
    הוציא מקרבו יזמים, מהנדסים, חוקרים ויוצרים
    ומשפחות חדשות, דורות חדשים וצעירים
    ואם עדיין יש לכם קצת זמן ורגעי פנאי אחדים
    ספרו את הסיפורים האלה לסבתא, ואם לא - אז לנכדים
      

       

    העבירו הלאה, אולי נצליח לאתר את הכותב העלום ולחבקו...

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/12/13 16:51:

      ילדי שנות השלושים / המחבר: צבי ירון

      הופיע כאן בחדשות בן עזר

        4/8/13 16:13:
      נזכרתי בילדות, כל מילה בסלע. אף פעם לא שיעמם כי לא היינו תלויים בטלוויזיה וברשת האינטרנט.
        4/8/13 15:05:

      יקרה לליבי נשיקה

      תודה שהבאת לנו את המילים האלו ( כבוד לאותו כותב )

      אני ילידת 61 ומצאתי את עצמי מהנהנת וימי ילדותי עברו בראשי

      מבט לחדשות הראשון בטלויזיה של השכנים בערוץ 1 היחיד והאחד בזמנו

      כשהיתי בצבא - לחייג להורים היה מבצע ולאחר המתנה בתור בטלפון הציבורי

      היחידי שם בבסיס.

      עם כל הטכנולוגיה בימינו עוררת בי בפוסט הזה - זיכרונות נהדרים

      של תום, הסתפקות במועט, והמון אושר בסך הכל

      * חיבוקים אוהבים ונשיקות חמות לליבך, יקירתי

      ושבוע ניפלא

      גם הדור שלי (ילידת 1969 , גדלתי בשנות השבעים) מתאים להרבה דברים בשיר הזה... כולל המשחקים ברחוב והתמימות.
        4/8/13 11:12:
      נכון בהחלט. ראה נירית!
        4/8/13 07:20:

      הכל נכון. אבל בדור שלנו יותר מעניין לחיות

      (לא היה להם אינטרנט...)

        4/8/13 06:51:
      נכון,נכון,נכון.

      ארכיון

      פרופיל

      מימד מיוחד בבד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין