בימים האחרונים / יעל קמר
בימים האחרונים הגעגועים אליך הולכים ותוכפים, מתדפקים על שערי המחשבה, תובעים לעצמם איזה שהוא רגש בתשובה. אז אני כותבת לך, לעיתים בראש, לעיתים על הנייר, מעט מעט מזה על הצג, כשבא לי לשחרר קצת את המעגל הסגור הזה שנכתב בעיקרו ביני לביני, לעולם, בתיקווה שיגיע ליעד כלשהוא, אבל מבינה שאיכשהוא זה לא יגיע עד אליך, כי אתה כבר ממשות שאינה חיה. אתה משהו אחר שאיני יודעת עד הסוף מה, כי אין בי המידע. בשירים בימי הביניים דובר על הישארות הנשמה ובכתבים מסוימים דובר על ישויות, ואתה, איזו ישות אתה עכשיו- מעבר למה שנשמר ונעגן בתוכי... והזכרונות הללו, שאני כה מפחדת תמיד שישמטו מתוכי ורובם אכן נעלמו כמו חלומות עם בוקר, אבל הדי אותם המעשים, הפעולות שנשמר על נייר הצילום בשחור- לבן, הולכים איתי כעדות לכל מקום, כמו הדאגה הזו שלך שתמיד היתה שם בנמצא, והתבטאה היטב במעשים ופעולות על בסיס יומיומי, כי אתה היית איש המעשים והמילים, כך ראיתי, נגעו בך מבפנים. לא מורגלות לצאת ובכל זאת נשמעות, ובכל זאת פה ושם האמירות המהירות, מה אתה מרגיש, מה אתה חושב, כולל האכזבות.. והכל הכל מאותו המקום האיכפתי העמוק, היכול להתקיים בין אב לבתו, בין אדם למשפחתו.
ואצלי, שהכל כל כך קטן כמו בממלכתו של הנסיך והשושנה שלו, אין הרבה אנשים שדאגו לי כך באמת, מכל הלב ואם היתה דאגה, תמיד איזה אינטרס אישי קודם נלווה.. ופה היה לי אותך אבא, ונותרתן לי אמא וילדה, שעבורך היתה שושנה אהובה... וילדה זו כבר ילדה ובן זוג אוהב ככל שיהיה אינו תחליף לאבהות הזו שלך שעטפה אותי ושמרה עלי מכל משמר. כמו בתמונה הזו שנחקקה בחלומי שלי כתינוקת קטנה וחייכנית, זוחלת לה משום מה, דווקא על חומות העיר העתיקה. אותן החומות ששנים קודם לכן, בטיול השנתי של כיתה ו', שותקו רגלי תוך כדי תנועה מפחד הגבהים שאחז בי על אותו משטח לבנים גבוה לאימה וצר באין מעקה...והנה אתה, אבא שלי שכבת לך כך על הקצה. קצה החומה חוסם בגופך את הנפילה. בוטח ושליו מביט בי באותו החיוך האבהי, רוכן ורך, מושיט יד מגוננת מלטפת מעל, ונותן לי להיות שם בביטחה, להוסיף ולנוע, ללא כל דאגה.
ואני יודעת שהתמונה הזו סופנת בחובה את כל אותן אין ספור התמונות האחרות, את כל אותם המעשים הקבועים ותוהה ועדיין לא ממש מבינה, כי לרגש מהלכים, וזמנים משלו ...מה מכל זה ניכסתי לי לחיי, באין עוד מעקה הגנה שישמור עלי.
ואני שומעת ברקע את כל המילים האחרות, שמגיעות עוד בטרם באו, מן הצד, מעודדות, אבל יודעת לי עצמי, אין עוד למה לצפות, אתה לא איתי כאן לצידי. והחסר הזה שהותרת כאן, והחיבוק הזה שחסר, והחיוך, והמילה הן כבר כולן יאלצו לנבוע מתוך הנשמה שלי ושלך. |