הרוח הסיטה קווצה של פרווה רכה מעל עיניה החומות. מבטה הנוקב ננעץ במרחק, עוקב בדריכות אחר עדר איילות דקות גזרה הנעות בקצב אחיד בערבות הקפואות רחבות הידיים. שמי הערב היו בהירים אך אפורים, נטולי כוכבים.
שרירי גבה היו מתוחים. היא הרגישה את הרעד הקל בשרירי רגליה המחפשות לזנק קדימה. התזמון היה חייב להיות מושלם. השלג עמוק היום והיא יכולה לאבד את טרפה אם יהיה רחוק מדי.
היא נשמה באיטיות. מנסה לשמור על הדממה העוטפת אותם. שפופה מעט בין הסלעים שניקבו את השלג מסביב.
איילה צעירה התרחקה כמה מטרים מאימה ולא הבחינה שהעדר התקדם מעט.
היא זינקה.
היא הרגישה איך כל שרירי גופה נשטפים אדרנלין. חום גופה נפלט בהבל אד עבה מפיה ומבטה נעוץ באיילה הצעירה שהבחינה בה חצי שנייה מאוחר מדי.
כשנעצה את ניביה בצווארה של האיילה, שמעה את העדר נס בבהלה, מאבד מעט את שיווי משקלו בשלג הכבד. נחוש להימלט על חייו.
האיילה הצעירה ניסתה להתרומם, נאבקת בשאריות כוחה בלפיתה העזה בצווארה.
היא הרגישה את טיפות הדם החמות ממלאות את פיה. היא הרימה את הטרף שלה וניערה בחוזקה. חריקה קלה נשמעה וראשה של האיילה הצעירה נשמט וגופה דמם באותו הרגע.
היא הניחה את טרפה לרגע על השלג הלבן, מסדרת את האחיזה בצוואר הקרוע. נחלי דם דקים המיסו מעט את השלג ונספגו בהשאירם כתם ורדרד.
כשהגיעה למאורתה, רצו לקראתה שלושת גוריה הקטנים. פרוותם החומה והרכה עדיין לא התעבתה מספיק.
היא הניחה את גופת האיילה הצעירה על אדמת המאורה ושלושתם נחפזו לבתר את גופה הקטן, שריריה נקרעים ברעש רטוב ועצמותיה מתפוקקות ברעשי שבירה עזים.
היא התבוננה בהם מן הצד מסופקת. בעונה הזו הציד נדיר וההצלחות מעטות.
המאורה התמלאה ריח בשר טרי. מדי פעם אחד מן הגורים הרים ראשו והתבונן בה, פניו מרוחות דם כמעט עד עיניו.
כשסיימו, ניגשה לשארית הגוויה וסיימה אותה עד תום.
המזון בבטנה נסך עליה עייפות. היא נשכבה ליד דופן המאורה וילדיה מיהרו להתכרבל בפרוותה, נרדמים כהרף עין.
לאחר כמה קילומטרים של ריצה מבוהלת קבוצת האיילות החלה להאט את מנוסתן, בטוחות שהתרחקו ממקור הסכנה.
הדופק שלהן פעם באוזניהן וגופן רעד. הן הסתובבו סביבן, מנסות להבין את תוצאות המפגש האחרון.
אחת מהן הסתובבה הלוך ושוב בתוך העדר. היא יצאה מן העדר וניסתה להקיף את שוליו בתקווה למצוא את ביתה הקטנה אך לא מצאה שום סימן לקיומה.
היא החלה להשמיע קולות נשיפה באוויר, מסמנת לה לבוא אליה, אך ללא הועיל.
היא הביטה לאחור, לתווי שהגיעו ממנו בריצה, שקלה לחזור לחפש אותה, אך ידעה שאם תעזוב את העדר גם גורלה יחרץ.
היא עשתה צעד אחד לכיוון ההוא ואחת מהנקבות הגדולות נשפה בחוסר סבלנות לעברה.
היא חזרה אל העדר. הן החלו לצעוד, תרות אחר מקום מסתור לפני שהלילה יחשיך עוד יותר. אם כי באזורים הללו בעונה הזו, אף פעם לא חשוך לגמרי.
היא צעדה עם כולן, מרגישה את הצער אוחז בה, לא יודעת כמה זמן יעבור עד שתתעבר שוב.
כשהגיעו למקום המסתור התיישבה על הקרקע האפורה בקרב אחיותיה. מתבוננת באמהות האחרות מתכרבלות עם צאצאיהן ועצמה את עיניה.
כשהתעוררו בבוקר יצאה האם מן המאורה ושלושת גוריה מאחוריה. השלג שקפא סביב פתח המאורה נמס מעט והחל משיר טיפות מים מנצנצות בקרני השמש הבהירות.
היא ידעה שבקרוב ימסו השלגים. המישורים יתכסו ירוק ואז יגיעו האיילים להרביע את הנקבות. זו תהייה תקופה קצרה בה לא יחסר המזון. אך התקופות הללו לא נמשכות הרבה זמן.
היא התבוננה בגורים שהחלו קופצים אחד על השני בשלג הנמס וידעה שבקרוב יוכלו לצוד לבד ויעזבו את הקן.
כשהתיישבה, רחרחה את האוויר הנושא עם הצינה ריחות חדשים של אביב. חייה של אם. |