באחד האשתקדים שלחתי לעופר נמרודי, שהיה המו"ל והבעלים של קבוצת מעריב, מייל ובו הצעת ייעול לגבי ההתנהלות האיטית להחריד של בית הדפוס.
להפתעתי קבלתי תוך דקות ספורות מייל חוזר:

"שלמה, מי האידיוט שרוצה לתת הצעות ייעול למעריב ולדפוס לוין אפשטיין ?"

**
"הנהלת מעריב שלום, איך אפשר לעזור ?"
"אפשר לדבר עם שלמה ?"

"מי רוצה אותו ?"
"האידיוט..."
"שלום שלמה, מדבר האידיוט..."

השתיקה בצידו השני של הקו רעמה.

"אני מצטער", אמר שלמה באומץ. "המייל הגיע אליך בטעות, זה הסגנון של עופר..."

"זה בסדר, חשוב לי שההצעה שלי תיבחן בכובד ראש, כל מה שמסביב לא מעניין, בוא ניפגש..."

** 
הריהוט הכבד והעתיק, התמונות הגדולות והשטיחים הענקיים, הרכים והעמוקים שבבית מעריב ברחוב קרליבך בת-א. שיוו למקום פאר והדר.
לאורך המסלול הארוך כשנותיה של המדינה במטרים, היו תלויים וממוסגרים קטעי עיתונות של הרגעים הגדולים והמכוננים של המדינה.
המשנה למנכ"ל מעריב קיבל את פניי בחום, "ההצעה שלך מעניינת וגם העיתוי מתאים"
הדלת הכבדה נסגרה מאחורינו.
פרטתי את הצעתי "האידיוטית" כיצד אקצר את זמני הייצור ואשמר את הלקוחות המיואשים. 
שלמה הוציא דוגמאות דפוס מורכבות ובחן את עומק ידיעותיי בתהליכי הדפוס ותחנות הייצור, תוך שהוא מתנצל שוב ושוב על המייל הטועה.
פגישתנו, שאמורה היתה להמשך 15 דקות בלבד, התארכה ללמעלה משעה וחצי.
ניראה שמצאתי חן בעיניו. הרגשתי מחוזר. לפתע, חתך את דבריי, הוא נשמע החלטי וירה: 
"אני רוצה אדם כמוך לידי, אעביר לך במייל כבר מחר גם את רשימת המשרות הבכירות המתפנות במעריב.
הייתי רוצה להציג אותך בפני מנהלי ההוצאה לאור והדפוס כבר ביום ג' הקרוב.
מתי תתפנה לחלוטין להתחלת העבודה פה במשרדי ההנהלה ?"

כשנקב בגובה המשכורת ההתחלתית ופרט מה ההטבות, עניתי ביובש:
"כן, זה נשמע לי בהחלט סביר",
מאד קיוויתי באותו רגע שלא זז בפניי שריר, שיעיד על התדהמה והסערה שהתחוללו בי.

נפרדנו בחום, כשהוא לוחש באוזני:

"אני עם עופר שנים רבות, לא היתה בעשרים השנים האחרונות החלטה שהתעקשתי עליה והוא לא אישר, ברוך הבא למעריב".
**
הייתי מוחמא עד צוואר. רק כשהתרחקתי מהבניין, הרשיתי לעצמי לפרוק את המתח רצתי למכונית בדילוגים כשאני צורח בשמחה. 

נסעתי לים, חפנתי בידי את החול הדק כשאני מתבונן בקצף הגלים.
הגרגרים ששוחררו מפתחי-אצבעותיי זרמו לבור שחפרתי ביד השנייה בקילוח דק, ונראו לי כמציירים שפע שלא נגמר. 
התענגתי והודיתי לאלוהים על מזלי הטוב, על החלום לשינוי שמתממש ועל הביטחון הכלכלי שהנה זה בא.

**
יום ג' הגיע, לבשתי חג והמתנתי עד כלות למשנה למנכ"ל מעריב.
בסוף כשפקעה סבלנותי, שאלתי את המזכירה מתי שלמה יגיע.
"מה אינך יודע ?
הוא פוטר שלשום..."