לפני 17 שנים לאחר שסיימתי שלוש שנות לימודי סלבריטאות בבית צבי הוחתמתי בתיאטרון באר שבע ומצאתי את עצמי משחק בהצגה מצליחה שהופיעה ברחבי הארץ. ערב אחד הייתה לנו הצגה בנתניה וכדי לחסוך בחצי שעה החלטתי להגיע לבד עם האוטו שלי ולא עם שאר השחקנים בהסעה. 

החלטה מוטעית בדיעבד.

מאוד מוטעית.

ההצגה הייתה אמורה להתחיל בשמונה וחצי בדיוק ולאחר חישוב מהיר וחסר אחריות החלטתי לצאת מתל אביב בשבע. ארבעים דקות נסיעה ישאירו לי שלושת רבעי השעה להתארגן וזה זמן מספיק לכל הדעות ובעיקר לשלי.

חשוב לזכור שלא היו אז טלפונים סלולאריים כך שהיינו  חייבים להיות הרבה יותר מדויקים בקביעות שלנו, להקשיב טוב. לקבוע ולסגור דברים ולא לסמוך על זה שאפשר להתקשר מהדרך.  

הודעתי למנהל ההצגה שאגיע עצמאית ועל פי הסבריו ציירתי מעשה אמן על מפית קטנה את מסלול הנסיעה כולל ההסבר איך להגיע להיכל התרבות בנתניה שם התקיימה ההצגה ויצאתי בשבע בערב בדיוק מתל אביב.  

כבר באזור צומת גלילות הבנתי שפקטור חשוב אחד שכחתי להכניס לחישובים שלי. פקקים. פקקים מחורבנים. התקדמות איטית מהמצופה.

19.30 ליד הרצלייה פיתוח התנועה נעצרת לגמרי. תאונה. עומדים במקום. . צמרמורת מטפסת לי משיפולי הגב ועד לעורף. צמרמורת קרה.

אולי כאן המקום לספר שביטול הצגה באשמת שחקן תעלה לו בקנס של בין חמישים למאה אלף שקל ואת קין מרהיב!! לכל החיים. מומלץ מאוד לשחקן צעיר וטרי שרק יצא לשוק.  

ב 19.45 אני עובר ליד משאית הפוכה, התנועה משתחררת ואני דוהר לכיוון נתניה בידיעה שיש לי עוד 45 דקות לתחילת ההצגה. אני חושב על זה שאלף איש מתושבי נתניה  נוסעים כמוני להיכל התרבות, רק שהם הרבה יותר קרובים לשם ומכירים את הדרך מצויין.   

הזמן עובר ואני מתקרב אל העיר ומגלה שבגדי רטובים מזיעה.  אני יודע שיש עוד אדם אחד שמתחיל להזיע בדיוק ברגעים אלה וזה מנהל ההצגה שמבחינתו כבר הייתי אמור להיות מאופר ולבוש. ברור לי לגמרי שהשאלה "חבר'ה, מישהו ראה את שרון אולי?" נשאלת בתדירות שהולכת וגדלה בדקות אלה ממש ואין לי ספק כי אל מוחם האנוכי של כמה שחקנים עצלנים מתחילה להתגנב תקווה סמויה שנהרגתי בתאונת דרכים וההצגה תבוטל והם יזכו בערב חפשי. "טוב, שרק יפצע" הם בטח אומרים לעצמם תוך שהם מנסים להקטין את רגשי האשמה שלהם אבל עדיין לא יוותרו על חלום החופש הפתאומי גם לא במחיר של להפוך אותי לגוויה או נכה לצמיתות.  

 ב20.00 אני שועט ופורץ לנתניה במהירות נסיעה שמצדיקה שלילת רישיון ל450 שנה. אני יודע שאלף איש כבר החנו את רכבם והם מתקדמים לקראת הכניסת לתיאטרון במטרה לפגוש אותי. אני מוציא את המפית המקומטת ועליה מפת הנסיעה שציירתי ומגלה רישום קוביסטי חסר פשר. אני משליך אותו בזעם, פותח את חלון המכונית ומתחיל לצרוח לכל עבר בקול גבוה והיסטרי את השאלה הקיומית "סליחה!! אתם יודעים אולי איפה זה היכל התרבות??" אף אחד לא יודע. אני מתחיל לחשוב שנכנסתי בכניסה הלא נכונה שהרי נתניה היא אישה פרוצה ומשוחררת ויש לה הרבה כניסות.

 ב20.20 לאחר הסתבכות הולכת וגדלה אני מגלה את עצמי לפתע במעמקי שכונת מגורים שקטה וירוקה שלא נראית  כמו מקום שלידו יבנו היכל תרבות או כל היכל אחר. אולי יבנו כאן יום אחד את היכל מבריזי ההצגות לכבודי. אני עוצר את האוטו ומדומם את המנוע.  

אני חסר אונים, שקט, מבוהל ומתחיל לשקול את האפשרות שבסופו של דבר אולי  סבתא צדקה והייתי צריך להיות עורך דין.  

 20.23 . אני יודע שאלף איש תופסים בדקות אלה  את מקומותיהם, נשענים אחורה בציפייה לערב מהנה ולא משערים עד כמה רחוקה המציאות מהציפיות שלהם.  ושאחד השחקנים הראשיים, במקום לעמוד לבוש ומאופר מאחורי הקלעים, יושב לבדו במכונית שלו במרחק לא ידוע מהם, משותק מאימה וחסר אונים.  

מעטים הרגעים בחיי אדם שהוא זוכה לראות בהתממשות אחד מסיוטיו וטוב שהם מעטים.

ההכרה המבחילה שהדבר שממנו פחדתי הולך ומתממש לנגד עיני  הזדחלה לתוך מוחי וגדלה לידי ודאות מבהילה בשעה שישבתי במכוניתי באחת מהשכונות של עיר האורות נתניה במרחק לא ידוע מהאולם התאטרון שבו הייתי אמור לעלות לבמה מול אלף איש בעוד שבע דקות בדיוק. 

 השעה 20.23  וההצגה עומדת להתחיל ב20.30 . לפי איך שהדברים נראים כרגע זה לא יקרה. יקרו דברים אחרים שעליהם אני לא רוצה לחשוב אפילו. כמו למשל קנס של חמישים אלף שקל  שאני אצטרך לשלם לתאטרון על ביטול ההצגה  או כמו 1000 נתנייתים זועמים שירצו לקצר את תוחלת החיים שלי באופן משמעותי. 

אני יושב במכונית ולפתע אני חושב מחשבה מאוד משונה שמלווה בתחושה חריפה של דז'וו. הרי מה שקורה לי זה בדיוק כמו בחלום הזה שחוזר לעיתים קרובות. אותו סיוט שבו אני לא מוצא את הבמה ואת האולם ומתעורר ממנו תמיד שטוף זיעה. הרי אני עובר עכשיו בדיוק את אותה חוויה. ואז מתמקמת במוחי מחשבה  הרבה יותר משונה מהקודמת. כל כך משונה שאני ממש מתלבט אם להקשיב לה אבל היא לא משאירה לי ברירה. תחשוב רגע, חושבת המחשבה. אולי אתה חולם גם עכשיו..אולי ממש ברגע זה אתה בעיצומו של חלום..  זה כבר היה מאוד מוזר אבל פתאום זה היה נראה לי ודאי באופן מוחלט ובהחלט מעודד. אני חולם את החלום המאוס הזה שוב. אני חולם ומודע לחלומי בזמן שאני חולם אותו. אני לא באמת אבוד בנתניה ואני לא באמת עומד להרוס לעצמי את הקריירה שאך זה נולדה.  אני רק חולם את זה ומודע לעובדה שאני חולם את זה. זה הכול. זו תופעה נדירה מאוד אבל היא בהחלט קיימת ואפילו קראתי עליה פעם בספר. 

לפתע הרגשתי הקלה עצומה. הידיעה שאני חולם שחררה אותי בבת אחת מתחושת הסיוט שלוותה אותי וכול מה שנשאר לי לעשות הוא להתרווח במושבי ולחכות שאני אתעורר.

זאת תחושה משונה מאוד לחלום ולדעת שאתה חולם. הכול מרגיש איטי יותר, מרוח יותר, כאילו אתה שולט על מהירותו של הזמן ובו בזמן אתה מוצא את עצמך נסחף אל תוך התרחשויות ותחושות שלא באמת בשליטה שלך. פתאום הרגשתי צמא ויובש בפה. טוב, עם כול הכבוד לחלום צריך לשתות משהו. השקפתי מבעד לחלומי ומבעד שמשת חלוני וראיתי מזנון קטן בשלבי סגירה לא רחוק ממני. יצאתי במהירות מהמכונית ורצתי לכיוון  המזנון. הרגשתי שאני רץ בתוך נוזל סמיך. הגעתי למזנון וביקשתי מהמוכר כוס ברד צהוב שהיה נראה לי כתשובה הנתנייתית לצמאוני. הוא הגיש לי את הברד והתיישבתי ליד אחד השולחנות שותה את הברד דרך הקשית במציצות גדולות ולא מצליח להגיע לרוויה. מוזר, אמרתי לעצמי אבל אז נזכרתי שאני חולם והמוזרות מייד קיבלה אישור רשמי.

לפתע  נשמט הברד מידי ונשפך לי על הרגל. מכת קור חזקה חדרה מבעד למכנס שלי וצרבה לי את הירך. התחושה הייתה חזקה מאוד וברורה מאוד ולא היה לי ספק שהכאב והקור יגרמו לי להתעורר מייד.אפילו לא ניקיתי את הברד מהמכנסיים. רציתי כבר להתעורר אבל משום מה לא התעוררתי. למה אני לא מתעורר?  תחושת הסיוט חזרה בעוצמה ופתאום לא הייתי רגוע בכלל. מה קורה לי בדיוק? האם אני כלוא בתוך סיוט מבלי להיות מסוגל להיחלץ ממנו? רק זה חסר לי, על זה לא קראתי בשום ספר.

מחוסר ברירה פניתי אל השיטה הישנה שאמורה להעיר כל אחד מכל חלום. צבטתי את עצמי בכוח שלא היה מבייש פלייר. חוץ מכאב נוראי  ומבט מוזר מבעל המזנון כלום לא השתנה. אני עדיין במזנון, המכנס שלי מלא ברד ועכשיו גם הרגל כואבת מהצביטה.

פתאום בא לי לבכות. ניסיתי להתעשת איכשהו. דרושה עכשיו הבנה חדשה של המצב, לא היה לי ספק בכך. וההבנה באה שתי שניות לאחר שביקשתי אותה והיא הייתה מזעזעת למדי. אין כאן שום חלום,

אני ער.                                    

החלום היה חלום. חלום בהקיץ.

העובדה שבמשך כמעט 10 דקות הייתי בטוח שאני במצב שלי חלום למרות שהייתי ער לחלוטין הייתה בלתי נסבלת. זה טבעי שחולמים ובטוחים שזאת מציאות. אבל ההפך? להיות ער ולשכנע את עצמך שזה חלום? זה היה יותר מידי אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה. הייתה הצגה שחכתה לי כדי להתחיל.

אני מסתכל על השעון. 20.33

. ההצגה אמורה להתחיל בדיוק עכשיו.   אני רץ החוצה מהמזנון כשרק מחשבה אחת בראשי. עלי למצוא את היכל התרבות בנתניה לפני  שאלף נתנייתים זועמים ימצאו אותי.  אני יוצא החוצה לרחוב ורץ לכיוון המכונית שלי. זאת הייתה ריצה חסרת טעם שהרי לא היה לי מושג לאן לנסוע אבל בכל זאת רצתי כי לא היה לי דבר יותר טוב לעשות באותו רגע. הסתכלתי בשעון.  

20.35. לפני חמש דקות ההצגה הייתה אמורה להתחיל ולי לא היה ספק שההיסטריה מאחורי הקלעים  היא כרגע  בשיא שלה ולא מראה סימנים של החלשות. היה לי ברור שמנהל ההצגה איבד כבר שני קילו ממשקלו רק בחצי שעה האחרונה ושהנהלת התיאטרון גם כבר על הרגליים ושאולי הגיעו אפילו להורים שלי והם בטוחים שקרה לי אסון בדרך.   רק  לשאר השחקנים בהצגה לא דאגתי. היה לי ברור שמצב הרוח שלהם עולה משניה לשניה אל מול האפשרות המרנינה של ביטול ההצגה שהולך והופך בשבילם מחלום יפה למציאות הרבה יותר יפה ועל הזין שרון.  

פתאום ראיתי שוטר על קטנוע שעוצר ליד האוטו שלי במטרה לתת לי דוח. רצתי אליו והתחלתי לדבר אליו מהר ובדיקציה מושלמת. "תשמע, אני שחקן, אמורה להיות לי הצגה בהיכל התרבות, אני באיחור ואני לא מוצא את המקום, אלף איש מחכים עכשיו שהמסך יעלה וההצגה תתחיל וזה לא יקרה כי אני כאן, נתניה לא יכולה להרשות לעצמה מחדל כזה"  ניסיתי לגלות אכפתיות ודאגה כלפי העיר המארחת.   הוא הסתכל עלי במבט של אחד שמנסה לזהות מישהו מהטלביזיה ולא מצליח, אחרי מפח נפש קצר וברור שכנראה נבע מהעובדה שאני לא קושניר הוא אמר "היכל התרבות זה פה, שתי רחובות, מה אתה עושה עניין" לפני שהוא ייתן לי דוח על עשיית עניין או על זה שאני לא קושניר אמרתי "אתה יכול להראות לי?" כבר כמעט צרחתי "אתה מוכן לקחת אותי לשם??"  "סע אחרי" הוא אמר ועלה על הקטנוע שלו.   נכנסתי לאוטו שלי, הוא התחיל לנסוע ואני דולק אחריו.  מסתבר שהייתי הרבה יותר קרוב להיכל ממה שחשבתי. לא עברו שתי דקות וכבר הבחנתי במבנה הגדול ובמגרש החניה. נפנפתי לשוטר לתודה, עצרתי את המכונית ורצתי לכניסה הראשית של האולם. רצתי במהירות קרובה למהירות האור.  נזהרתי שלא לעבור את מהירות האור כי אז הייתי חוזר אחורה בזמן וזה ממש לא התאים לי בשלב הזה.

פרצתי דרך הסדרנים אל תוך אולם הפואיה המהודר של היכל התרבות וראיתי גרם מדרגות רחב. "איך אני מגיע לחדרי השחקנים?" שאלתי את אחד הסדרנים והוא הצביע  לכיוון המדרגות. רצתי במעלה המדרגות כשאני מביט סביב ומחפש דלת ועליה כתוב כניסת אמנים.לא ראיתי דלת כזאת. רק עוד ועוד מדרגות. ועוד מדרגות. ועוד מדרגות. למה זה לא נגמר לעזאזל? אני עולה ועולה ועולה והמדרגות לא נגמרות. הנשימה נגמרת לי  כשלפתע אני מגיע לקצה המדרגות ורואה ים.

ים?

כן ים.

 כחול ויפה משתרע ממני ולאופק.

אני על קצה גרם המדרגות של היכל התרבות בנתניה, מתנשף מן העלייה המאומצת ומסביבי רק ים.

ומתחתי תהום.

ולמטה ים. ואין אף אחד מסביב. שקט. אני שומע את הרוח. 

 אני נופל.

אני שומע צעקה ומסתבר שהיא שלי ותוך כדי הנפילה אני רואה את מנהל ההצגה נופל אחרי כשהוא אוחז במסור חשמלי פועל. 

אני צורח 

אני במיטה שלי.

ער.

                                               סוף וטוב שכך