בשעה טובה כאשר נציגינו המצוינים יושבים סוף סוף מול הנציגים הפלסטינים לשולחן המשא ומתן (לאחר מספר שנות קיפאון), אפשר לומר שההתלהבות הוא מצרך די נדיר, ואם לא יהיו הפתעות מרעישות כנראה שגם משא ומתן זה ילך ב"דרכי אבותיו" וינפח את נשמתו ללא הסכם. “ההתלהבות" עד כדי כך גדולה עד שכל צד יוצא למשימה עם מטרה מוצהרת – שכישלון המשא ומתן ידבק בצד השני.
אך אפילו היה רצון טוב של ממש, הסיכוי להגיע להסכם הוא מאוד קלוש. למרות הדרך המפותלת והכואבת שעברנו נראה שאנחנו תקועים כמעט בנקודת ההתחלה. לפני שאנחנו מבזבזים את שעת הרצון הזו על אותם מנטרות שכבר לעסנו לעייפה, צריך לשאול בכנות האם יש אפשרות להתיר את הקשר הסבוך הזה?
למרות שלכאורה התנאים ידועים, ו-90 אחוז מפרטי הסכם הקבע כבר מסוכמים (חלוקה לשתי מדינות, בסיס קו ירוק עם תיקונים על בסיס ריכוזי אוכלוסין – שהעיקר בה הוא שגושי ההתנחלויות יסופחו לישראל, מעמד מיוחד לאגן הקדוש בירושלים שינוהל על ידי יהודים נוצרים ומוסלמים במשותף)– עדיין נראה שהמרחק בין הצדדים אינו ניתן לגישור. ואולי צריך לדבר על "הפסיכולוגיה" של אותו פער. לטעמי הבסיס של אותו מרחק נובע מהרצון המשותף לנו ולפלסטינים לבעלות על הארץ, ולבעלות צריך להוסיף גם את המילה "בלעדיות”. קו המחשבה הזה הנחה אותנו להאמין שכל פיסת בעלות פלסטינית היא פחות פיסת בעלות ישראלית (ולהפך), כל דבר שתורם לפלסטינים מסכן בהכרח את הישראלים (ולהפך), פרו פלסטיניות = אנטי ישראליות. פטריוטיזם ישראלי = שנאת פלסטינים. למעשה מדובר "באמת" שמנציחה את עצמה – כי קו המחשבה הזה מביא לעוד איבה ואלימות שמחזקת את ההנחה שהאחר הוא אויב ומתפקידנו להלחם בו. עד כדי כך קו המחשבה הזה מושרש אצלנו (ואצל הפלסטינים) עד שיש בינינו כאלו שמניחים שהשנאה הערבית ליהודים (ולהפך) היא גנטית.
אולי הדוגמה הטובה ביותר לאותו קו מחשבה (הרסני) נמצא בסעיף הקשה ביותר לפתרון – הקשר הגורדי – שמונע כל אפשרות להסכם קבע – הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה". בהקשר זה אנו והפלסטינים מונעים לא רק על ידי שתי תובנות שונות, אלא אפילו על ידי שתי שפות שונות - שני קווים שלא יכולים להיפגש. בעוד הפלסטינים רואים את זכות השיבה תיקון עוול היסטורי, כאחד הסעיפים המרכזיים של התנועה הלאומית הפלסטינית, אנו רואים באותה זכות איום קיומי, מצב שבו מיליוני פלסטינים יקעקעו לגמרי את חלום המדינה היהודית. חדי העין בוודאי יוכלו לזהות, שההבדל התפיסתי הזה קיים כמעט בכל מרכיבי הסכסוך עד שכמעט בלתי אפשרי להסכים על משהו. האם במצב דברים זה יש בכלל פתרון אפשרי?
לפני הצעת פתרון, נתחיל בטפיחה קטנה על השכם. העם היהודי כידוע תרם לאנושות מספר תובנות. תרומה פעוטה שלא מרבים לדבר בשבחה היא היכולת לקיים ולשמר עם שלא על בסיס טריטוריאלי. הפרפרזה מדברת על כך שהקיום של העם היהודי הוא תלוי ספר (במקום להיות תלוי אדמה), ומכאן גם הביטוי השגור "עם הספר". בפועל הקיום של "עם ספר" הצליח להחזיק מעמד הרבה יותר מעמים שהזהות שלהם הייתה מבוססת בעיקר על טריטוריה.
ההצעה היא למנף את הנס הזה ולקיים מדינה שלא על בסיס טריטוריאלי. מדינות ישראל ופלסטין יתקיימו לא רק זו לצד זו – אלא גם זו בתוך זו. אזרחי ישראל יהיו התושבים היהודיים שבין "הנהר לים". אזרחי פלסטין יהיו התושבים הערביים באותו אזור. על בסיס זה המתנחל ב"תפוח" יוכל להישאר במקומו ולשמור על אזרחותו הישראלית. במקביל ערבים פלסטינים המתגוררים בגליל יוכלו להחליף את אזרחותם לאזרחות פלסטינית (לחלופין תשמר להם הזכות להישאר אזרחים ישראלים). מצד שני אם יגיעו תושבים ערבים חדשים לאזור במסגרת זכות השיבה הם יהיו זכאים רק לאזרחות פלסטינית ללא קשר למקום מגוריהם. בצורה זאת האיום הקיומי של זכות השיבה יעוקר, ומצד שני לא נצטרך לעמוד מול משבר של פינוי עשרות אלפי איש מבתיהם.
חיתוך הקשר הגורדי בין טריטוריה למדינה מספק פתרון מהותי לשאלות שעד כה היינו חסרי אונים לגביהם. הוא למעשה ממוסס את אותה רצון לבלעדיות שהופך בהכרח את האחר לאויב וכל פעולה שמסייעת לאחר לוויתור (שלא לומר בגידה). נדמה לי שגם בהקשר הדתי (שהפך להיות אחד הדלקים המרכזיים למדורת השנאה האזורית) היא מציעה מזור, שכן היא מסלקת את היוהרה כאילו הקדוש ברוך הוא "חייב לנו”, ובזכות ה"קושאן" שקיבלנו ממנו מותר לנו לגרום עוול לאחרים. אין ספק שפעולה שכזו אינה מובנת מאליה וטומנת הרבה המון אתגרים, אך האם אמירה זו לא נכונה לכל הקיום שלנו פה? האם המוטו שלנו לא היה "אם תרצו". לכן למעננו, למען ילדנו ואפילו למען השם – הגיע הזמן להתחיל לחשוב כיצד מפרידים את המדינה מהטריטוריה.
|
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כמי שהסכים איתך בעבר על קשקשנותך: (צטט: עצבן 2013-08-31 22:45:08 "אפשר לומר שאני אולי קשקשן - אבל אני לפחות לא צבוע." ) הייתי רוצה לשאול מה תהיה הגדרתו של המושג 'אזרחות' ונגזרתו האזרחים. וכמי שטופח לעצמו על השכם נסה להסביר במילים פשוטות מדוע אין צביעות בטענה ש"עם הספר" אשר גזל את אדמות פלסטין לא מקבל את עקרון השיבה אך את חוק השבות הוא מאמץ כחוק יסוד.
מעניין, השאלה אם זה בכלל ישים. למי ישלם תושב תפוח הישראלי מסים? תחת איזה חוק יישפט תושב אום אל פחם הפלסטיני? ובאיזה צבא הם ישרתו?