אני ואתה שזורים בחוטים שקופים שנפש חיה לא תבחין בהם לא תדע ותבין מהותם במארג חיי ונושם יום יום , דקה דקה .
לי ולך שפה לא מדוברת של כוכבים ופרפרים עורקים של אנרגיית הזנה לשפע של מעלה ומטה נוטפים טיפותיהם הניגרות צימאון אינסופי.
בשבילי ובשבילך הרגע כלל לא קיים וגם אינו חשוב כי היחד הזה הוא סוג של נצח היה ... ויהיה תמיד.
(רונית 5.8.2013) |