כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (12)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      14/8/13 20:01:
    בריאות מגיעה גם באדום, בהחלט. אדום צבע בריא ביותר
      14/8/13 09:03:
    אני באמת צריכה לקנות צבע כזה כי אין לי . אוהבת בעיקר נעליי בריאות מה לעשות ?????? :)
      13/8/13 18:18:
    שוב תודה. נעליים אדומות - ציוד חובה בארונה של כל אישה המכבדת את עצמה. שטוחות או גבוהות. כך השעשוע מתחיל בכפות הרגליים ומדגדג עד למעלה.
      12/8/13 00:55:

    אפילו לא יודעת אם לכתוב לך עכשיו צמחה לה זלזלה ישמע טוב.

    אמרתי לך שאני צריכה אוויר אחרי הפרוזן יוגורט ההוא. ואת. יותר גדולה מענקית. ויותר נהדרת מנפלאה!

    והכי הכי הכי מזל טוב לא רק לאמא של החתן אלא בכלל ולכולם! 

     

    מי צריכה נעליים אדומות? לפעמים אין על שטוח! הכי בעולם! נשיקה

      11/8/13 21:08:
    כל חתונה מרגשת, אבל החתונה הזו היתה מרגשת במיוחד בזכות הנוכחים ובזכות הנעדרים שכ"כ נעדרו. אכן כולנו חשנו בעוצמת החיים.
      10/8/13 11:20:
    אין כמו נעליים אדומות (ושביל אבנים צהובות...) כדי להגיע לארץ עוץ ולאושר הבלתי מתפשר! מזלטובבב גדול לנשר (ים) ולאם החתן. כבוד גדול.
      9/8/13 13:14:
    שפע ברכות, זכיתם כולכם. וגם הנעליים.
      9/8/13 12:13:
    מזל טוב נעמי. אושר, בריאות והמון נכדים.
      9/8/13 08:22:
    תודה לכל המברכים בשורות טובות לכולנו
      9/8/13 02:24:
    הי נעמי ואבישי היקרים אכן חתונה מקסימה ומרגשת ובעיקר כאשר שי החתיך העלה את זכרו של חברנו אלי,לא היה בקהל החוגגים שלא דמע. נהנינו מאד,רקדנו כמו פעם ושמחנו בשמחתכם. רמי
      8/8/13 23:50:
    מז"ט מז"ט מז"ט
      8/8/13 19:47:

    מרגש ...ומשעשע כאחד....
    המון מזל טוב לבנייך שתהיה להם זוגיות נפלאה ואוהבת כמו שלך.....ולך אני מאחלת אושר נחת ואריכות ימים♥
    ובנוגע לנעליים האדומות ....אין לי ספק שתמצא משהי שתחפוץ בהן

    0

    אם החתן

    12 תגובות   יום חמישי, 8/8/13, 18:53



    8.7.2013

    ''

    אם החתן
    לפני שש שנים באופן פתאומי טרגי ומיותר נפטר בעלי, אביהם של בני. זאת הייתה מכה אנושה. שני הבנים שלנו הם הדבר הטוב ביותר שאביהם ואני הבאנו לעולם ונשאיר אחרינו. האינסטינקט הראשוני שעלה בי היה להציל את חייהם, יצר אגואיסטי פראי וקדום של חיה המְשָמֶרֶת את הגֶנִים שלה, של אישה שחצתה את גיל החמישים, ראתה עולם, ראתה חיים יפים וידעה כי עכשיו תורם של צאצאיה. באופן פרדוכסלי משמעות ההכרה הזו הייתה  שהאישה הזו לא תוותר על עצמה, על חיים מלאים משלה, ותסמן את הדרך לבניה לא בהִתְקָרְבְּנוּת ואומללות, אלא באקטיביות, יוזמה, אגרסיביות, הסתגלות מהירה לתנאים המשתנים ובחתירה מתמדת קדימה. אמרתי  - האסון התרחש, אין ביכולתנו לשנות את שקרה. מותו של אבא יכול להרוס או לבנות אותנו. אנחנו נשתמש בו כמקפצה לחיים.

    על כך כתבתי ברשימה שהתפרסמה בזמנו תחת הכותרת – "עַל קְפִיצַת בַּנְגִ'י, פְרוֹזְן יוּגוּרְט וְהַמְרָאַת הַנְשָרִים הַצְעִירִים –  שִחְרוּר בִּשְלוֹשָה טַקְטִים". מצ"ב לינק לרשימה.  http://cafe.themarker.com/post/1443870/
    חלפו שש שנים, המלחמה הסתיימה. אני אוהבת ונאהבת, בכורי נשוי וחובק את אשתו היפה לילושקה ואת את ביתם הבכורה, נכדתי. ובני הצעיר, שלָחם איתי שכם אל שכם, וכבר חששתי שהקשיח ליבו ויהיה חיל כל חייו, פתח את דלתות ליבו, התאהב ובשבוע שעבר נישא ליפהפיית הנשף, אביטל, המכונה לעיתים אברם.
    שני הנשרים הצעירים המשיכו במעוף של חייהם.
    אני מכירה היטב את לטיפות האֶבֶל של הימים שלפני ארוע משפחתי. חסרונו של "זכרונו" מלווה אותי, ועצב רגיש נרעד כואב למגע הקל ביותר. ויחד עם זה בערב החתונה הייתי מאושרת מאד. הבטתי סביב אחוזת פליאה והכרת תודה על החיים שגמלו לי בהרבה טוב. עקב טעות בניסוח ההזמנה ניתן היה להבין כי החתן המסכן איבד הן את אביו והן את אימו.  משהתברר לאורחי הכלה כי אימו (אני) חיה עד מאד ואינני ז"לז"לה כלל, הופתעו. התנצלתי. (על הטעות, לא על היותי בחיים...) בכל מקרה שגיאה כזו היא סימן לחיים ארוכים דווקא.
    בחגיגת החתונה זכיתי בחיבוקים אמיצים וזהירים, שלא לחרב את התסרוקת השבירה, נשיקות אלחוטיות בסגנון פולני התעופפו באוויר, כדי שלא לחרב את האיפור, קודקדי עוטר בצמות קלועות אשר צמחו על ראשי באופן פתאומי כשעה לפני החתונה והפתיעו בעיקר אותי. לבשתי שמלה, שחורה כמובן, עשויה שכבות מתנפנפות בתוכה חשתי, ולדעתי למספר שעות גם הייתי, רזה ודקיקה. הכֶּשֶל היחיד היו הנעליים. איני נועלת נעלי עקב, אך לקראת האירוע חשקו רגלי להתנאות בנעלי עקב אדומות שהיו אמורות להיות "שוֹס" אמיתי. לילושקה הורתה לי להתאמן בהליכת עקבים. אז התאמנתי. דידיתי בנעלי האדומות אל המכולת, הידסתי אל הירקן וצלעתי אל הסנדלר. לא הצלחתי. וויתרתי. אם החתן אמורה להכיר את מגבלותיה. כפי שאמרה אורית חברתי טובת השכל – אינך אמורה לצאת מגידרך משמחה, עליך לשמוח בתוך גידרך. בתוך גידרי (שידת הנעליים שלי) נמנם לו זוג נעליים שחורות ישנות ונוחות ששימחו עד מאד את שריר התאומים המאומץ בסובכי שוקי ואת כפות רגלי שלא הבינו מה נכנס בי כשאילצתי אותן להידחק לנעליים גבוהות עקב. וכך חזר לפָנַי החיוך העולה מכפות רגלי.
    בקיצור - הייתי כל כך יפה שאפילו אימי יולדתי לא זיהתה אותי.   
    מעבר לשמחה הגדולה של החתונה, הייתה זו גם חגיגת ניצחון שלי, של בָּנַי, כלותי וכל אלו שסייעו לנו בשנים הקשות. בלי לומר מילה חשנו כולנו בעוצמת הפעימה של החיים שהביאה אותנו "עד הלום."
    מישהי צריכה נעלי עקב אדומות כמעט חדשות?









     









     

    דרג את התוכן: