בנסיעותי בדרכי השומרון,ובעצירות לקניות וצריכה ברחובות הכפרים הערביים הסמוכים לציר העבודה בו נסעתי,ניתקלתי לא פעם בתהייה של המקומיים הפלסטינאים בשל הברקות לשוניות בשפה הערבית,שהיו שגורות על פי והיו מרכיב חיוני לצורך קיום שיחות חולין בתחום העמידה על המקח ,שבלעדיו "אי אפשר" והוא מרכיב חיוני בכל התנהלות של קניה או רכישה.שפת הדיבור מן הראוי לומר היא הערבית המדוברת רהוטה וללא מעצור הגיה ובמבטא הנכון כנדרש.שפה ערבית רהוטה אותה רכשתי מהורי ובעיקר מאמא ז"ל שדיברה כל העת שפה עשירה שופעת בפיתגמים והיו לה אלפים כאלה.בערבית שתיארו בשלוש ארבע מילים כמעט כל מצב רבגוני אפשרי ובכל נושא שאדם עשוי להתקל בחיי היום יום.וביטאו מצבים של תן וקח. פתגמים אלה אותם ספגתי בילדותי בשנים הראשונות מאמא "בדיעה" ז"ל.היו הבסיס בחיים ועיצוב יכולותי כאדם בוגר בשנים שלאחר מכן.פתגמים אלה של אימא היו תמיד קצרים קולעים בצורה מדהימה ומפתיעה וקיפלו במילים ספורות ספור חיים שלם ,עם משל נמשל ומוסר השכל גם יחד.
כתושבי העיר טבריה, ובשנים הראשונות של המדינה היהודית הצעירה שזה אך זכתה לתקומה המחודשת. לא היתה עבורי אפשרות לקיים שיחה עם ערבים ישראליים או פלסטינאים כמעט בשום צורה וכל העושר הלשוני בשפה הערבית שהיתה שגורה על פי כמעט ונשתכח.שפה זו משנות ילדותי מצאה לה אפיקי ביטוי נרחבים ומגוונים. בשיחות חולין רבות שקיימתי לצורך רכישה או קניה בכפרים השונים בדרכי השומרון והיום הם נוהגים לקרוא לי בכינוי "אבו עבדאללה" על פי שם הבן הראשון שלי .עובדיה.בכורי שבחר לעברת מעט את שמו התנכי ובחר בשם "עובד" וכך שנינו היינו מרוצים.באותן שנים של לפני קום המדינה ואחריה בשנים הראשונות .כי על כן טבריה היתה עיר מעורבת בה גרו ערבים ויהודים גם יחד,העיר מנתה ששת אלפים תושבים ערבים וכשבע מאות יהודים שהתגוררו בשתי שכונות ניפרדות ובעיקר על פי מוצאם "האשכנזים " בקירית שמואל והספרדים העניים יותר בשכונת "אחוה" לצד בית העלמין העירוני הישן ולנו הספרדים לא היה כל שיג ושיח עם האליטה של קירית שמואל המעטירה. וכל חיינו היתקיימו עם ערביי המקום וככאלה נחשבנו בעיני המורמים מעם .בית ילדותי היה בשכונה ערבית טהורה ואף בבית אותו בנו הורי אבי עובדיה ואחיו שמעון גרו ערבים באגף של אחד הבתים והיה מוכר בכינוי בית הדמשקאים .ואני עד גיל שש לא פגשתי ילד יהודי בחיי.כיום אני תושב "אריאל" בירת השומרון אב לבנים ובנות וחמישה עשר נכדים והנינים בדרך בעזרת השם.ומה שחשוב במצב זה היא העובדה שהידע שלי בשפה הערבית המקומית צץ לפתע בשיחות החולין שאני מקיים יום יום עם הערבים המקומיים,והם תולים בי עיניים תוהות ומשתאות נוכח הברקה לשונית סיפרותית אותה אני פולט אגב אורחה .והם אינם יודעים את נפשם מהיתפעלות ותוהים מניין שלפתי אמירה מסוימת כה ממצה ומוצלחת לביטוי מצב נתון אך את זה איני מגלה להם ומותיר אותם בתהייותיהם.אגב, כמנהג תרבות המזרח נהגנו לקרוא לבנינו ובנותינו בשמות ההורים לשם כבוד והנצחה ומעין הבטחה להמשך קיום זכר המשפחה ושורשיה לעתיד. אחי ואחיותי משבגרו ונישאו לכולם יש את הבן עובדיה או בקיצור עובד לאבא ז"ל ובדיעה לאמא ז"ל. בהקשר זה עובדיה הוא שם שורשי תנכי ואין אפשרות לשחק עם אותיותיו והפשרה שנתקבלה היתה עובדיה בתעודה ועובד הכינוי ביום יום.אך בדיעה הוא שם הרבה יותר מורכב בשפה ערבית הפירוש לבדיעה יכול להיול יפה מקסימה מדהימה מופלאה מהממת וגם נאוה .שזהו השם שבחרנו ברוח התקופה.ביתנו הבכורה נאוה שלימים היתה לדמות מוכרת בתחום החינוך בבירה ירושלים הוא אחד מהשמות שבחרנו אני וזוגתי שתחיה .כיום כשאני חושב לאחור אני נוכח שוב ושוב כי הביטוי שפת אם יש לו תימוכין בחיי היום יום כי לאמיתו של דבר אלה הם השורשים אותם סופג כל ילד בשנותיו הראשונות ומהם שואב ובונה את התפתחותו ודרכו בחיים הבוגרים בעתיד ומרביתם ככולם הם מאמא. |
