בחלק הקודם הבנו שהמשמעות של שלושת הדיברות הראשונים הוא למעשה ביטול עצמי.
בחלק הקודם גם עשיתי טעות כשהתייחסתי ל"לא יהיה לך אלוהים אחר על פני" כדיבר נפרד, כשזה למעשה המשך של הדיבר הראשון, והדיבר השלישי הוא "לא תישא את שם ה' לשווא".
עכשיו כשהטעות תוקנה, אפשר לראות שוב איך שלושת הדיברות הללו הם למעשה המשך ישיר של אותו "ביטול עצמי" ולמעשה שהם אפילו יוצאים זה מזה: "אני ה' אלוהיך" – זהו הבסיס של הביטול העצמי. הכרה במשהו אחר שניצב במרכז מלבדך. אם אתה מכיר בזה אז – "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" כי כל אל אחר, כפי שאמרנו בחלק הראשון של המאמר, יהיה למעשה אתה עצמך. על כן אנחנו מגיעים לדיבר השני – "לא תעשה פסל ומסכה". כי כל פסל ומסיכה שאתה עושה אומרים שאתה עובד את יציר כפיך, כלומר שוב אתה עובד את עצמך וזה למעשה מבטל את הביטול העצמי. להזכיר את מה שאמרנו בחלקו הראשון של המאמר, האל שאנחנו מדברים עליו איננו יכול להיות מוגבל, הוא נצחי, חסר גבולות, לא חלק מהסיבות כי אם סיבת הסיבות. אם יש יותר מאחד פירוש הדבר שהוא מוגבל, כי כדי להבדיל בין שניים צריך מקום שבו האחד מסתיים והשני מתחיל וזה אומר גבולות.
בנוסף יש פה עיקרון של העדר צורה. צורה היא גבולות. צורה מציבה את האל באופן ברור בתוך מגבלות העולם הזה. אז הכוונה ב"לא תעשה פסל ומסיכה" היא בעצם כוונה כפולה – אל לאדם להמציא לאל אלים נוספים שישחקו עימו, ואל לאדם לנסות ולקבוע לאל צורה מוגדרת. האינטרס מאחורי ניסיונות כאלו הוא האדם עצמו (הרצון אולי להבין יותר טוב, הרצון להיות מסוגל "לשלוט" באותו אל על ידי כליאתו בתוך צורה מוגדרת וכו').
ועכשיו אנחנו מגיעים לדיבר השלישי והמרתק ביותר בעיני והוא למעשה אחד מעקרונות המפתח שכל כך לא הובנו ולא מובנים עד היום. "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא". על בסיס אי הבנת הדיבר הזה המסורת המציאה את החוק שאסור להגיד את "שמו" של האל (אני שם את המילה "שמו" במירכאות כי לאל אין "שם", והמושג "שם" הוא בעצם ניסיון לתת סוג של צורה לאל, אבל זה נושא למאמר אחר). המסורת החרדית המודרנית לקחה את זה לקיצוניות אף מגוחכת יותר, כך שאסור לומר את האות ה' במילה "אלוהים". אבל מה המשמעות האמיתית של "נשיאת שם" בלשון המקרא? כשהעם זקוק לזה, התנ"ך מדווח לנו שהכהן "נושא את שמות בני ישראל" לפני אלוהים כדי להתפלל בשמם. מה זאת אומרת? אנשי המסורת לקחו זאת מאוד מילולית ואמרו שהכהן היה נושא לוח ועליו שמות השבטים השונים, וזהו היה חלק מהטקס והפולחן בבית המקדש. אם זה נכון (וייתכן מאוד שזה נכון), מה זה אומר "לשאת את שם ה'"? אם הולכים עם המסורת המילולית, אנחנו מקבלים במוחנו תמונה של אדם שהולך עם לוח ועליו רשום "שמו" של האל. אם הייתם רואים אדם כזה ברחוב, מעבר לכך שהייתם חושבים שהוא קצת לא בסדר בראש, מה עוד הייתם חושבים עליו? סביר להניח שהייתם מיד מניחים שמדובר באדם דתי. בואו נחליף את הלוח הזה במשהו יותר מוכר לנו בחיים המודרניים. במקום לוח עם "שמו" של האל עליו, היום זה יהיה כיפה, בגדים שחורים בסגנון חרדי, פאות ארוכות וכו'. המשמעות האמיתית של "נשיאת שם" במקרא היא לדבר בשמו של מישהו. לייצג מישהו. הכהן נושא את שמות בני ישראל בפני האל, כי הוא מדבר בשמם, הוא מבקש דברים מהאל בשמם. "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא" אומר - לא תעשה את מה שמיליוני בני אדם עשו במשך ההיסטוריה האנושית – לא תעמיד פנים שאתה דתי בשביל אינטרס אישי ותגיד להמונים שמה שאתה אומר הן מילותיו הישירות של האל. לא תעמיד פנים שאתה מייצג את האל. אתם יכולים לחשוב על כמה דמויות מרכזיות בהיסטוריה וכיום שעוברות על החוק הזה יום ביומו?
המטרה הסופית של שלושת הדיברות הראשונים כמו שאמרנו, היא ביטול עצמי. ראש הסולם שלנו הוא מקום שמאוד קשה להגיע אליו, מקום שבו האדם משיל מעליו אינטרסים ומפסיק להעמיד את עצמו במרכז. אם אתה מקבל ש"אני ה' אלוהיך", כלומר שיש מישהו אחר במרכז, אז "לא תעשה פסל ומסיכה" כי כל דבר גשמי, מוגבל, בעל צורה שתשים במרכז יהיה בעצם חלק מהמציאות הזו וחלק ממך ולמעשה מחזיר אותך למרכז, ו"לא תישא את שם ה' לשווא" כי אם אתה באמת שם מישהו אחר במרכז, עבודת האל שלך לא נעשית כדי לתת לך איזשהו אינטרס, פוליטי, חברתי או אחר, ואם אתה מנסה לחלוב ממנה משהו כזה, איזשהו פרס, הרי שלא באמת ביטלת את עצמך ואתה עדיין במרכז חייך.
אנחנו יורדים כעת בסולם עוד דרגה ומגיעים לדיבר הרביעי המפורסם, הלוא הוא "זכור/שמור את יום השבת לקודשו". (בספר שמות הניסוח הוא "זכור את יום השבת" ובדברים הוא "שמור את יום השבת"). יותר מידי נאמר על ההסבר הכוהני שניתן לדיבר זה, ופחות מידי על הסיבות והמשמעויות האמיתיות שלו. בספר שמות מופיע ההסבר הבא: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.". חקר המקרא טוען (במידה רבה של צדק) שזהו הסבר "כוהני" מאוחר מובהק. יותר חשוב לנקודה שלנו, זה שזה הסבר שגוי. המיתוס על בריאת העולם בשישה ימים והמנוחה ביום השביעי הגיע מכמה מקומות בעולם העתיק, כמה מסורות עתיקות שנטוו יחדיו לכדי הסיפור המופיע בספר בראשית, אין שום קשר בין מיתוס זה לבין מטא מוסר. ההסבר הדתי הזה הוכנס לשם כדי לגרום לאנשים לכבד את החוק הזה. אז למה בכל זאת קיים העיקרון הזה? בניגוד לדגש השגוי שניתן לחוק הזה על ידי אנשים דתיים במהלך הדורות, הנקודה המרכזית איננה המנוחה האישית שלך, כי אם מנוחתם של כל היתר. הדיבר אומר "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". אנחנו חיים בעידן קפיטליסטי מאוד, בעולם מאוד תחרותי. איזו חברה תסכים מרצונה לשבות למשך יום שלם כשהמטרה הברורה של כל חברה היא מקסום רווחים? במקומות חשוכים בעולם ניתן לראות תופעות של ניצול, של "מעסיקים" שהם יותר נוגשי עבדים שמכריחים את העובדים שלהם לעבוד ללא הפסקה וללא מנוחה, כדי לסחוט את מירב הרווחים מהמפעל שלהם. האדם שביטל את עצמו ולא שם את עצמו במרכז, מקדיש יום אחד מהשבוע שלו לאותו דבר שנמצא במרכז. כן, הפרודקטיביות שלך יורדת כתוצאה מכך, וכן, יכולת לעשות יותר רווחים אילו העובדים שלך היו עובדים שבעה ימים בשבוע, אבל אתה לא המרכז. יום אחד מהשבוע שלך לא שייך לך. על כן המושג "גוי של שבת" לא רק שהוא שגוי, הוא ההפך הגמור מהמטרה של העיקרון המוסרי הזה. לכן הכותבים טרחו לציין את הרשימה המפורטת הזו ולומר "לא רק אתה צריך להפסיק לעבוד – כולם! הילדים שלך, העובדים שלך, אפילו החיות שלך (שבעידנים אחרים היו חלק בלתי נפרד מכוח העבודה), כולם שובתים ליום אחד בשבוע". כי יום אחד בשבוע לא שייך לך.
וכעת אנחנו יורדים אל הדיבר האחרון בסולם שמהווה את "דיברות הביטול העצמי" לשם הדיון: "כבד את אביך ואת אימך". זהו דיבר נוסף שנלקח יותר מידי מילולית במהלך הדורות. הכוונה שאנשים למדו פה הייתה שעלינו לכבד את ההורים הביולוגיים שלנו על ידי כך שנקשיב לקולם ובתרבויות מסוימות אפילו לקחו את זה עד כדי מחוות כבוד מאוד פיזיות כגון נישוק רגלי ההורים וכדומה. אבל עלינו תמיד לזכור שמדובר במטא-מוסר, בעקרונות כלליים. הדיבר החמישי הוא למעשה הצעד הראשון בדרך לביטול עצמי, וכוונתו היא שעל האדם שמבטל את עצמו לכבד את מה המקום שממנו הוא הגיע, את אלו שהיו לפניו ואת המקורות שלו. ובמילה "כבד" הכוונה היא שעליך להכיר בהם, לקחת אותם בחשבון, לא לבטל אותם. אם נחשוב על הנער הממוצע, נמצא שאחד המאפיינים של הנעורים זה לחשוב שאתה יודע הכל, לחשוב שאתה חכם יותר מכולם ושמה שאתה חווה, מרגיש וחושב זה כל מה שחשוב, ויותר מכך, זה הדבר המקורי והחדשני ביותר שאי פעם נוצר. למה לך לבזבז זמנך בלהקשיב לדינוזאורים האלה שממלאים את חייך? אתה יודע בעצמך מה טוב לך ומה לא! כולנו חשנו ככה כשהיינו בני נוער. כי המאפיין החזק ביותר בנפש הצעירה של בן נוער הוא גאוותנות. הדיבר החמישי, הצעד הראשון לביטול עצמי, אומר לך בעצם "תתפנצ'ר קצת". הרגע. יש היסטוריה מאחוריך, יש לך מקורות שמהם באת. הקשב להם וקח אותם בחשבון. זה לא אומר שעליך תמיד להסכים איתם או להמשיך ללכת בדרכים הישנות – ממש לא. ההפך הוא הנכון. האדם כיצור לא יכול להתפתח אם הוא ממשיך לעשות שוב ושוב את אותן הטעויות. ואיך נמנעים מלחזור על טעויות? על ידי כיבוד אב ואם, כלומר על ידי הכרת המקורות שלנו, כיבוד העבר שלנו ולמידה מתוך מה שאלו שבאו לפנינו אמרו, עשו, חוו וחשבו. בסדרת הילדים "היה היה" שמלמדת היסטוריה ישנה סצנה באחד הפרקים הראשונים שבה רואים נער בעידן הפרה-היסטורי שולח יד אל פירותיו של שיח. האיש הזקן צועק לעברו "אל תאכל! זה רעיל!". הנער אומר "מה הזקנים האלה מבינים", אוכל את הפרי ומת במקום. זה לא ידע מיסטי שגרם לזקן לדעת שהפרי רעיל, וזה גם לא מדע בעידן הפרה-היסטורי. הוא פשוט חי מספיק כדי לראות אחרים אוכלים את הפרי הזה ומתים כתוצאה מכך. אילו אותו נער היה "מכבד את אביו ואת אימו", הוא היה מקשיב לאותו אדם זקן ובכך היו ניצלים חייו. הוא גם יכול היה לחקור הלאה. למה הפרי הזה רעיל? מה הופך אותו לרעיל ופירות אחרים ללא רעילים? חקר שאלות אלו היה מוביל להתקדמות והתפתחות וזו המטרה של כיבוד אב ואם.
אבל כדי לחשוב בצורה כזו, צריך מעט ענווה, מעט ביטול עצמי. הכרה בכך שאתה לא מרכז היקום, יש כאלו שחכמים ממך, מנוסים ממך ויודעים יותר ממך ויש לך מה ללמוד מהם.
העיקרון הזה, ההכרה שיש מישהו שהוא חכם, מנוסה ויודע יותר ממך, זהו הצעד הראשון בדרך להכרה במשהו גדול ממך.
בחלק הבא (והמסכם) נמשיך את הירידה אל חמש הדרגות הבאות ונתחיל לעלות במעלה הסולם בחזרה אל ראשו. |