כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    אוצרת לא עוצרת

    22 תגובות   יום שישי , 9/8/13, 18:51

     

     

    אוצרת לא עוצרת 

     

    ''

    מבט אל הכניסה לסטודיו שלי - נוריתארט-


    בימים אלה הגשמתי באופן מסוים רעיון ומחשבה שמחלחלים בי זמן רב מאד. האמת, שהגשמת הרעיון והביצוע הם תוצר של חשיבה ארוכה ומתמשכת, שמעולם לא הגדירה את עצמה שזה אכן יהיה היעד הסופי. היישום של הרעיון והתוצר הסופי (כרגע הוא סופי, סביר להניח שהוא עוד ישתנה ויתפתח) הוא כתוצאה מתהליכי חשיבה שחלק מהם היו תת הכרתיים לא פחות מאשר הכרתיים ומודעים.


    ובכן מה זה?

    מה עשיתי?

    למה עשיתי?

    איך עשיתי?

    איפה עשיתי?

    ובשביל מה זה טוב?


    על כל זה אנסה לענות כאן ברשומה הנוכחית.


    מי שכבר עוקב אחר רשימותיי, ומכיר את הפעילות שלי בוודאי נתקל לא אחת ברשימה שבה הצגתי את הסטודיו שלי 'נוריתארט' בה העליתי סרטון שבו הראיתי כיצד הוא נראה בשלבים הראשונים של התהוותו. (צריך לציין שהמדובר הוא בסטודיו החדש שאליו עברתי לפני כשנתיים). אני מציגה שוב את הסטודיו בסרטון הנוכחי, משום שהנושא ברשומה זו עוסק במשהו שמתרחש בסטודיו שלי.


    ובכן , זה הסטודיו שלי בסוף 2012 – תמונת מצב מזמן אמת


     

    http://cafe.themarker.com/video/2819311/


     

     

    בין לבין תיארתי וסיפרתי על פעילויות שונות שמתקיימות בסטודיו שלי ובעיקר על 'סדנת דיוקן עצמי' שזו סדנה שבה אני מנחה יחידים או קבוצות לעבור תהליך יצירתי של התפתחות עצמית וגילוי עצמי, תוך כדי יצירה. סדנאות אלה מבוססות על תהליכים של ציור דיוקן עצמי (זה נושא רחב ועמוק בפני עצמו לא ארחיב עליו כאן). אחת התלמידות המסורות, המעמיקות, המרגשות והעקביות שהיא ציירת טובה בפני עצמה 'רינה רינג' – עשתה במסגרת הסדנא (שבה היא משתתפת כבר שנתיים), תערוכה בתוך הסטודיו שלי. ההנחיה שלי הייתה כזאת "עכשיו אחרי שנה של עבודה (זה היה לפני שנה) אנחנו עושות סיכום. תתייחסי לסטודיו שלי כאל אתר תצוגה ( קוראים לזה באמנות sight specific    , כלומר תערוכה ויצירה שנבנית ומותאמת לחלל מסוים) ותעצבי את התערוכה שלך בין העבודות שלי, על העבודות שלי, על השולחנות, בכל חדר, על כל קיר, בין וליד".


    צריך להבין שזו אמירה בפני עצמה. מבחינת הפעילות בסדנא הנחיה זו אומרת בעצם שכל הצבה וכל בחירה שלה היא משמעותית. ואכן היא עשתה זאת והנה הסרטון שמתאר חלק ממה שקרה שם. אתם תצפו בסרטון ותוכלו לראות את הסטודיו כאשר בתוכו מוטמעת תערוכה. מי שלא מכיר לא יוכל להבחין ולדעת מה מבין העבודות הן שלי ומה של רינה.


     


    http://cafe.themarker.com/video/2291176/

     

     

      

     

    רינה הציבה את התערוכה ואנחנו אחר כך עסקנו בזה רבות.


    וכמו שאמרתי לא בזה העניין. הזכרתי זאת כאן, רק משום שזו הייתה בהקשר שלה וכפי שהיא הייתה, תערוכת הביכורים שהתקיימה בסטודיו שלי. ואת זה אני מזכירה כסוג של פרומו, משום שכל מה שאני רוצה לדבר עליו בהמשך, הוא נגזרת והמשך של זה ובדרכים אחרות.


    בין לבין, קיבלתי הודעה מחברה- אמנית שאני מוזמנת להציג עבודות משלי בכתב עת אקדמי שנקרא Articles     – שבו מופיע מאמר משלי "כל פנים עולם אחר" – פוליפוניה של פנים '. מאחר וכתב העת קושר בין מאמרים אקדמיים ובין אמנות, התכבדתי לצרף 5 יצירות משלי לכתב העת. חברתי ד"ר מיקי קופלר, נתמנתה להיות העורכת הגרפית והאוצרת של כתב העת ובאה אלי לסטודיו לבחור עבודות על מנת לקחת אותן לצילום. בין לבין, תוך שאנו בוררות ומחפשות היא בנתה תערוכת זוטא מתוך העבודות הנבחרות - בסטודיו שלי. בנתה תערוכה ואני מיד צילמתי, כפי שניתן לראות בסרטון הנוכחי.



     

    http://cafe.themarker.com/video/2964984/

     

     

      

    אם כן, זו התערוכה השנייה שנוצרה במרחב הסטודיו שלי, וגם היא נחשבת בעיני כאחת מהצפרים המבשרות את הבאות. הבאות, הוא כמובן הרעיון שעליו דיברתי בפתיח הרשומה.

    אם החזקתם מעמד עד כה, ואם עדיין "לא יצאה לכם הנשמה" אזי, אני מתקרבת בצעדי ענק לנושא המרכזי של הרשומה הנוכחית.


    אבל אם בדרך תשאלו אותי, למה כל ההקדמה הזאת, ולמה לא נכנסתי לעניין מיד. אומר לכם, שהכל מכוון, והכול מתוכנן. כבר ידוע ברבים (או לפחות בין אלה שעוקבים אחרי) שאחת המטרות העיקריות שלי ברשומות אלה הוא לחשוף את האמנות, לפתוח שיח שנוגע באמנות, לספר על דרכי היצירה של אמן, לדבר על מושגים באמנות, ולהפוך אותה לדבר נגיש ואפשרי.

     

    ולכן, כל דבר שיש לו הקשר נכון וטוב ואשר מאפשר לי לחשוף שוב יוצר/ת/ים, יצירות, עשייה, מקום של עשייה וכו', מקבל במה. כי כל הדבורים שלי כאן וכל ההסברים שלי, עם כל חשיבותם נסובים ונוגעים בדבר הוויזואלי, הנראה, בתוצר וביצירה. ולכן אני מוצאת הקשרים והזדמנויות לחשוף, להראות, ולדבר על זה ומקווה שאכן הצופים/קוראים אכן מנצלים זאת.


    ומה עוד? מה בוער? שום דבר לא בוער. לא חייבים לקרוא את הרשומה בנשימה אחת העיקר כדי לסיים, לעשות כוכב ( במקרה הטוב) לכתוב תגובה ( במקרה העוד יותר טוב). אפשר לקחת את הזמן, ולראות ברשומות האלה סוג של סיור מודרך בשבילי עולם האמנות. להתעכב ליד כל קישור, לעצור ולראות את הסרטונים, לשתות קפה. הרי באנו כאן ל'קפה'. ולא למהר. ובסופו של דבר, על אף הפשרה שיש בדבר זה יותר נגיש מלצאת עכשיו מהבית לאיזו גלריה או מוזיאון – על כל הכרוך.


    אז תנצלו את זה, ואנא מכם אל נא תתייגעו.


    ובכן, ממה שסיפרתי עד כה עולה, שלא אחת השתמשתי בסטודיו כסוג של חלל תצוגה, אם כשזה נוצר באופן ספונטני מתוך תהליך כל שהוא ואם זה היה דבר בפני עצמו. כך נבטה בי ההחלטה, שלאט לאט התגבשה, קרמה עור וגידים והפכה למטרה ויעד.


    ההחלטה הייתה להכשיר חלק מהסטודיו שלי להיות חלל תצוגה לכל דבר ועניין. כלומר לפתוח בסטודיו שלי גלריה לתצוגה. אבל אינני מדברת על גלריה שבה תלויות תמונות לתצוגה ולמכירה, כלומר, לא גלריה מסחרית (למרות שאפשר לקנות כל יצירה שנמצאת בסטודיו שלי), אלא חלל לתערוכות קונספט. חלל שבו אחת לכמה זמן אציג תערוכה, בעיקר מתוך האוסף שלי, תערוכת נושא, ואבנה אותה כתערוכה על פי כל הכללים הנדרשים להצגת תערוכה על כל המשתמע.


    ועכשיו מתחילות השאלות.


    האם אני יודעת לעשות את זה?

    האם יש דרך מסוימת לעשות את זה?

    איך אני רוצה לעשות את זה?

    ומה ההשלכות של זה?

    ואיך זה יפעל?

    ועוד ועוד.


    ואתם יודעים, אם שואלים אז יש תשובה. או כשיודעים מה צריך לשאול נמצאים כבר בדרך הסלולה למציאת התשובה.


    ראשית שאלת השאלות – האם אני יודעת, או יכולה לעשות את זה?


    כשאני שואלת את זה כך, זה נשמע טוב. אבל לא חסרים המצקצקים בלשונם ושואלים האם יוצרת יכולה להיות האוצרת של עצמה? והשאלה יכולה להשתמע לשתי פנים. האחת, האם יש ליוצר כלים להיות אוצר? שהרי לא כל יוצר יודע או מבין באצירת תערוכה, ולהיפך לא כל אוצר הוא אכן יוצר. הפן האחר הוא יכול להיות אֵתִי במידה מסוימת, האם אין כאן חציית גבולות.


    אני כמובן חושבת שכן. יוצר יכול להיות אוצר וגם מותר לו. אני לא בטוחה שכל יוצר יכול להיות אוצר זה באמת תלוי בו, ביכולות שלו, בכישורים שלו וברצון שלו. בכל מקרה, אני כן. חד משמעי.


    למה?


    ראשית, יש לי את כל הקבלות, הניסיון והכלים. למדתי מוזיאולוגיה (כלומר אני מוזיאולוגית, בין שאר לימודי והכשרותיי), עסקתי באוצרות, אצרתי תערוכות רבות בתקופה שבה הייתי בתפקיד 'ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות במכללת הגליל המערבי'. מה שאומר שיש לי את הכלים, הגישה הניסיון והתעודות.


    ונכון, לא כל יוצר רוצה בכלל להיות אוצר. לא כל יוצר יודע לעשות זאת – ואין בכך שום רע. אבל אני, ממרום שנותיי וניסיוני, כן יודעת, כן יכולה וכן רוצה (ומיד אסביר למה אני רוצה ולמה אני חושבת שזה נכון. כלומר, לי זה נכון).


    עכשיו נתתי כאן למעלה את הנימוק הפורמלי. אבל אוכל לומר גם בצורה מאד לא פורמלית שאין שום סיבה שיוצר לא יאצור את תערוכתו. אם הוא מסוגל, יכול, יודע ורוצה. וממילא שהרי אם הוא לא יצליח, או יעשה עבודה לא טובה, אז הוא יישא בתוצאות, והוא ישמע את הביקורות.


    אני חושבת שאם אני יכולה לאצור לאמנים אחרים (ועד היום אני ממשיכה לאצור תערוכות עם מינון תערוכות ומיון של אמנים), אז בוודאי שאני יכולה לעשות זאת גם לעצמי. וכמו שכבר כתבתי בעבודת המחקר שלי לדוקטורט, היום הגבול בין אובייקטיביות לסובייקטיביות הוא רך ומטושטש. כולם כבר מסכימים שאפילו חוקרים מדעיים אינם אובייקטיביים לחלוטין. אם יכולתי לצורך דוקטורט לחקור יצירות ועבודות שלי, הרי שאני גם יכולה לאצור תערוכות של עצמי.


    במילים אחרות ומדעיות יותר אני יכולה לומר ( ויש לכך כמובן גם אסמכתות בספרות המקצועית) שאני יודעת לעשות את המעבר בין להיות יוצרת סובייקטיבית שמעורבת בכל נימי נפשה בעבודה וביצירה, ובין היכולת שלי לבחון את היצירה ברמת התוכן, המופע, ההקשר, הרעיון וכו'. אני יכולה לייצר תכנים, ואחר כך למיין אותם ולסווג אותם לקטגוריות, לנושאים, לתמות וכו'. יכולת שכבר נרכשה אצלי ומיושמת בעבודותיי כחוקרת.


    וכמו שפעם זמר היה מבצע ושר לחנים ומילים שאחרים יצרו בעבורו, היום מבצע הוא גם יוצר. בקיצור, מי שיכול לעשות זאת שיעשה.


    אז מה בוער לי?

    ולמה כל כך רציתי לאצור תערוכות משלי בסטודיו שלי ולבד?

    האם יש צורך בזה?

    ומה זה נותן?


    ובכן, בטן הסטודיו שלי (כמו בטן אונייה, או כמו קומות הקרקע בה נמצאים האוספים במוזיאון) מכילה עשרות ומאות יצירות, שנעשו במשך שנים (כשלושים שנה). זהו אוסף אדיר שממנו אפשר לגבש בכל פעם אמירה מעניינת.


    לפיכך החלטתי שבכל פעם אני בוחרת נושא מסוים, נושא שאני יודעת שעסקתי בו, או לחילופין נושא שפתאום מתגלה וצץ מתוך העבודות שלי. ועם החומרים שעלו מתוך החיפוש, החקירה, המיון והסיווג הם יהיו המרכיבים של התערוכה. ודינה של תערוכה כזאת יהיה כדין תערוכה לכל דבר ועניין.


    אעשה מחקר, אבנה קונספט, אכתוב טקסט, אעצב את התערוכה, יהיו כתוביות, יהיו סיורים מודרכים ומקצועיים למבקרים. הגיתי, אמרתי ואכן עשיתי.


    בחודשיים האחרונים שינסתי מתניים, צבעתי מחדש את קירות הסטודיו בכלל ובחלל שהוקצה לגלריה בלבן, סילקתי כל מה שהיה תלוי שם סתם לתצוגה. ארגנתי מחדש את כל מרחב הסטודיו ובחרתי עבודות לתערוכה הראשונה שלי שנקראת 'וכפיה תמכו פלך' ( ברשימתי הבאה אכתוב על התערוכה גופה).


    הנה הצצה קלה ומהירה, בבחינת הצצה חטופה בחדר שהוסב לגלריה ואשר בו עתה מוצגת תערוכה

     

    ''

     

     

     

    ''

     

     

     

    למה אני צריכה את זה? שאלו. גם אני שאלתי.


    ובכן, כידוע, אמנות צריכה חשיפה. לא בכדי אמנים רצים מתערוכה לתערוכה כמו ג'וקים מסוממים. לא הצגתָ תערוכה, זו לא אמנות. כלומר זה לא ייכלל בקונטקסט של אמנות. אולי יגידו, אולי אתה תגיד שאתה מצייר או יוצר. אבל כדי להיכנס לקונטקסט של אמנות היא צריכה להיחשף ולהיות בשיח. ובכן נכון, אמנים יוצרים, ולעולם הם יוצרים קודם כל כי הם רוצים וכי הם צריכים, או כמו שאמר פיקאסו, 'כי האמנות בחרה בו ולא הוא בחר בה'. הם "נידונים" לעשות אמנות. אין כאן בכלל חופש בחירה. יש גורל וצו פנימי.


    אבל, אחר כך, מרגע שיצרו הם מעוניינים לפתוח את זה לשיח ציבורי ותרבותי. רוצים לקבל פידבק, רוצים להראות, רוצים לשמוע, רוצים לקיים דיון ושיח, וכמובן רוצים גם למכור (אבל מי מדבר עכשיו על למכור?). במילים אחרות, היצירה משהסתיים תהליך הפקתה, נפרדת מהאמן כמו שגם הוא נפרד ממנה, הופכת להיות אובייקט עצמאי, פתוח לשיח. צריך שיהיה פתוח לשיח. ואינני מדברת על ציורים שצויירו במטרה לקשט קירות.


    וכאן אני מגיעה (סוף סוף) לנקודה מאד חשובה. מאחר ואני חובשת מינימום שני כובעים, הרי שאני שומעת מה אומרים אוצרים, ושומעת גם מה אומרים אמנים. ולא רק שומעת מה הם אומרים, שומעת גם שומעת מה אני אומרת כאשר אני יוצרת, ומה שאני אומרת כאוצרת. ועם כל מה שאמרתי כאן למעלה, כאשר לא מדובר באצירת יצירות משלי, אפשר בהחלט להיות במצב סכיזופרני.


    וכאן אני רוצה לדבר על מצוקת האמנים דווקא. אמנים רוצים וצריכים להציג את יצירותיהם. ולא רק הם רוצים וצריכים, גם הקהל אמור לרצות שאמנים יציגו את עבודותיהם, והקהל לא רק אמור לרצות, הוא גם אמור לרוץ וללכת ולראות תערוכות. כי עם ומדינה בלי תרבות הם עם ומדינה בלי חמצן, בלי אוויר לנשימה, בלי עבר, אינו חי בהווה ואינו מייצר עתיד ,שיהיה אחר כך כן עבר. תרבות היא הלב הפועם של עם חי קיים ותוסס. לכן הקהל צריך לדעת איזו תרבות מתפתחת בזמנו, בארצו. עליו להכיר את האמנים שהם נושאי דבר הקיום, ויוצרי תרבות. ובקיצור כמו שאמן צריך את קהלו, כך קהל צריך את אומניו. וחזרנו לנקודת המוצא – אמנות צריכה להיחשף.


    אבל, כדי שזה יקרה צומח מנגנון שהוא בלתי אפשרי ובלתי צודק. אמנים שרוצים להציג צריכים לחפש אוצר שיסכים לאצור להם, צריכים להכין סכום גדול מאד של כסף על מנת לשלם לאוצרים, וכסף עוד יותר גדול כדי לשלם לבעל הגלריה. ואם לא די בזה, ואם ירצה האמן שגם יידעו מה שהוא עשה הוא צריך לשלם כסף ליחצן וכל זה כבר אחרי שמיטב כספו הלך על היצירה, שכן יצירות (ובמיוחד מייצבים) דורשים הוצאה גדולה, ומסגור וחומרים ועוד ועוד.

    ואמנים נאבקים. הם ספקי התרבות, יצרני התרבות שעושים ימיהם כלילותם, מוצאים עצמם כמי שצריך לשלם עבור הפעילות הזו מלכתחילה ובדיעבד.


    אינני מנסה לייצג כרגע את הצד השני, משום שלי ברור מה עולה כסף, ומדוע גם הגלריה צריכה לגבות את כספה והאוצראת כספו , ואיש המסגרות וכו' וכו' – והכול ברור. וכשהכל כל כך ברור מה עושים? איך שוברים את המעגל הזה, הבלתי אפשרי כל כך.


    אני לא יודעת מה אחרים עושים, גם לא כל דבר מתאים לכל אחד. אני גם לא יודעת אם אחרים יכולים (מסיבות אלה ואחרות לעשות).


    אני יודעת מה אני יכולתי לעשות. ואת זה עשיתי.


    כך החלטתי, שבין לבין תערוכות שאציג במקומות אחרים, כפי שאני אכן עושה, יש לי מספיק חומר רעיוני וויזואלי שיכול לאכלס תערוכות יחיד רבות, שיש בו עניין רב, שהוא משיק לתכנים שונים אם ברמה אישית של אמן יוצר ועם בהשקה לתכנים שנוגעים בתרבויות אוניברסליות בתחומי אדם ועולם.


    החומרים האלה, צריכים, לדעתי, לצאת להיחשף ולהיות פתח ונקודת מוצא לשיח תרבותי. לא ייתכן שאצטרך לשלם כל פעם סכומי עתק בשביל להציגם למה שנקרא 15 דקות תהילה, ואחר כך הם ירדו למצולות השכחה במקום שאני קוראת לו בטן הסטודיו.


    לא ייתכן שבתצוגה בת שבועיים התערוכה תיחשף למספר קטן של אנשים ואחר כך יהיה מה שנקרא ולא נודע כי באה אל קרבה. ושבועיים תצוגה עולים כסף רב.


    לא ייתכן שכאשר אני מתייאשת מהאוסף הגדול של יצירותיי שתופס מקום, ואוסף אבק, ונמצא בירכתי הזיכרון הקולקטיבי כלא קיים אז אני מחליטה לעשות צעד, פרודוקטיבי לדעתי, ולגרוס, או לשרוף.


    לא ייתכן שאזדקק לאוצרת ולחלל תצוגה כדי שיקרה מה שאני בעצמי בעצם יכולה לעשות.

    לא ייתכן שבעולם של היום שישנם מרחבים ווירטואליים ודרכים רבות שבהם אמן יכול להציג ולייצג את עצמו, אשב בשקט בסטודיו, אמשיך ליצור ואחכה לאיזו תערוכה, או איזו גלריה שתחליט לשעבד אותי אליה.


    ופה צריך להסביר. בעיסוק שלי באמנות, והעיסוק שלי באמנות הוא דרך חיים וצורת חקירה. אני, באמצעות היצירה וכלי היצירה, חוקרת. חוקרת חיים-תכנים-נושאים-עולם-אדם. אינני מציירת נופים יפים, או פרחים או ציורים יפים שאמורים לקשט קירות דירות. גם זו עשייה ואינני מבטלת אותה, ויש לה מקום ויש לה דורש, אבל לא זה מה שאני עושה כיוצרת.


    אני יוצרת ,כאמור, כסוג של חקירה, ובעצם מבטאת מחשבות, רעיונות ותפישות דרך מוצרים ומוצגים ויזואליים. לפיכך אני חושבת שהם צריכים להיחשף לצבור ולשמש פלטפורמה לשיח תרבותי מעמיק ומעצים.


    לפיכך, מצאתי לנכון לפתוח גלריה במרחב הסטודיו שלי, לחשוף שם את עבודותיי בתערוכות קונספט, ולהשתמש בתערוכות אלה כמצע, כפתיח ונקודת מוצא למפגשים תרבותיים, לשיח, להדרכה, לצפייה לדיון ועוד.


    כבר בימים אלה, יחד עם חברה שחברה אלי, התחלנו לבנות תכנית סיורים-הרצאות- הפעלות סביב התערוכה. וזאת הסיבה שהתערוכה תוצג למשך חודשים ארוכים כדי שכמה שיותר אנשים או קבוצות יוכלו להיחשף אליה.


    ובינתיים כבר קרו וקורים דברים.


    השקה גנרלית של הגלריה ופתיחת התערוכה התקיימה כאשר הגיעה אלי קבוצת עובדי רשות השידור. קבוצה שיצאה ליום סיורים בצפון ופתחה (בתכנון מראש כמובן) בסיור מודרך בסטודיו/גלריה שלי.


    באלבום הנ"ל – ניתן לראות תמונות מתוך אותו סיור הראשון שהתקיים בתערוכה


    ואכן, אמנון שילוני (איש רדיו מוכר וידוע) ראה, התרשם ושאל בתום לב "אז למה זה לא במרכז? ואני עניתי ואמרתי ללא מורך לב "המרכז הוא איפה שאני נמצאת". לא התכוונתי להתהדר ולהכריז עלי או על המקום שלי כמרכז, התכוונתי לומר שבעבורי המרכז הוא איפה שאני נמצאת. לשמחתי הוא מיד הסכים אתי ואף תמך. והראייה שקבוצת אנשים מירושלים ומת"א הגיעו עד לפינה הנידחת שנקראת 'מוצקין' ( גילו שזה בכלל בארץ) ועוד זכו למפגש תרבותי חי וקיים בזמן אמת. אודה ואומר כולם היו מרוצים.

     

    ''

    בתערוכה, עם אריה יאס מנהל קול המוסיקה.

     

     

    ''

    עם משה פרלמן אמן ומפיק ראשי ברשות השידור, ועם עו"ד עזריאל צדרבוים - בתערוכה

     


    כמה ימים אחריו הגיעו עוד מספר מבקרים מהמרכז, ואני יכולתי לומר לעצמי בסיפוק רב, שהמרכז הוא באמת במקום שבו אתה מחליט להיות ולעבוד.


    כך למשל אפשר לראות בסרטונים הקצרים האלה, ביקור שערכה חברתי המשוררת ליאת רשף שורק- מה ראתה, ומה אמרה

     

    ראה בסרטון הקצר - ' זו מול זה - מה אמרה ליאת בתערוכה'


     

    פתחתי מה שנקרא 'דף אוהדים' בחלל התצוגה והתקשור הגדול ביותר בעולם ששמו 'פייסבוק'. שמו של הדף שלי הוא 'אוצרת יוצרת – נוריתארט'. ושם אני מקיימת דיווח שוטף על כל דבר שקורא בתערוכה ובכלל בעיסוקי כאוצרת. שכן, בעתיד, בגלריה שפתחתי אאצור לא רק תערוכות משל עצמי, אלא גם תערוכות של אמנים שיש לי עניין ביצירתם. בבחינת גלריה מארחת.


    שם בדף שלי ב 'פייסבוק' – אני מציגה את התערוכה, את המבקרים למיניהם, את השיח שאנחנו מנהלים, צילומים והסברים שוטפים מכל מה שקורה בתערוכה.

    ובינתיים רק התחלתי.


    זה מה שאני קוראת לו אוצרת יוצרת, או כמו שכתבתי כאן בראשית דבריי 'אוצרת לא עוצרת'.

    התערוכה הנוכחית שמוצגת בגלריה נקראת  "... וְ֝כַפֶּ֗יהָ  תָּ֣מְכוּ  פָֽלֶךְ ..." – ועליה אכתוב ברשימתי הבאה.

     


    http://cafe.themarker.com/video/2964995/

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (22)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/8/13 08:29:

      צטט: נערת ליווי 2013-08-16 02:09:53

      מתסכל. כלומר מתסכלת המחשבה מה צריך לעשות. במה צריך להתעסק חלק ארי מהזמן. במקום לעסוק בעיקר. והעיקר הוא הרי היצירה, יחד עם זה, חלק בלתי מבוטל מהחומרים ליצירה, לכל יצירה מגיעה מאינטרקציה עם הסביבה. 

       

      ובאותה נשימה, גם מהתמונות כיף להיכנס אלייך. אל הסטודיו, אל העבודות (ולא פעם ראשונה) :)!

      הי נערה יקרה חיוך .  כמה שאת צודקת, כמה? כמה פעמים אני אומרת לעצמי לו הייתי יכולה להתעסק אך ורק ביצירה, וביצירה וביצירה ולפנות את הראש מכל הדברים האחרים. אבל כנראה שבמציאות אין דבר כזה. אני מתנחמת בעובדה שלפחות הדרך שבחרתי ואשר הצגתי אותה כאן, היא חלק גדול מיצירה, כי לאצור תערוכה ולבנות תערוכה במיוחד כשמדובר בחומרים שלך עצמך, יש בזה הרבה מן היצירה. ותודה לך על דברייך שמחה שנכנסת גם דרך התמונות. תודה על הביקור כאן.

        19/8/13 08:25:

      צטט: שולה ניסים 2013-08-14 12:02:28

      לא ייתכן שבתצוגה בת שבועיים התערוכה תיחשף למספר קטן של אנשים ואחר כך יהיה מה שנקרא ולא נודע כי באה אל קרבה. ושבועיים תצוגה עולים כסף רב.העלית כאן נקודה מאוד חשובה וכואבת למדי. אמנים משלמים כסף רב על תערוכה שנמשכת שבועיים שלושה,  כאשר בגלריות רבות שעות הפתיחה הן מצומצמות, לא כל היום ואפילו לא כל יום. נתקלתי בין היתר בחללי תצוגה לא נעימים, כל מיני מרתפים ללא מיזוג, ללא איוורור. כמה קהל כבר רואה את  היצירות? בחרת בדרך שמתאימה לך, ונדמה לי שאת כבר יודעת שאני בעד אלטרנטיבות.

      תודה שולה. אכן יודעת שאת בעד אלטרנטיבות, וכפי ששתינו יודעות האלטרנטיבות שלך אהודות עלי ביותר. ואת צודקת הנקודה שהעליתי ושאת חידדת כאן היא באמת חשובה, נושא שדי מקומם ואמנים לדעתי צריכים לעשות חשיבה מחדש. תודה.

        16/8/13 02:09:

      מתסכל. כלומר מתסכלת המחשבה מה צריך לעשות. במה צריך להתעסק חלק ארי מהזמן. במקום לעסוק בעיקר. והעיקר הוא הרי היצירה, יחד עם זה, חלק בלתי מבוטל מהחומרים ליצירה, לכל יצירה מגיעה מאינטרקציה עם הסביבה. 

       

      ובאותה נשימה, גם מהתמונות כיף להיכנס אלייך. אל הסטודיו, אל העבודות (ולא פעם ראשונה) :)!

        14/8/13 12:02:

      לא ייתכן שבתצוגה בת שבועיים התערוכה תיחשף למספר קטן של אנשים ואחר כך יהיה מה שנקרא ולא נודע כי באה אל קרבה. ושבועיים תצוגה עולים כסף רב.העלית כאן נקודה מאוד חשובה וכואבת למדי. אמנים משלמים כסף רב על תערוכה שנמשכת שבועיים שלושה,  כאשר בגלריות רבות שעות הפתיחה הן מצומצמות, לא כל היום ואפילו לא כל יום. נתקלתי בין היתר בחללי תצוגה לא נעימים, כל מיני מרתפים ללא מיזוג, ללא איוורור. כמה קהל כבר רואה את  היצירות? בחרת בדרך שמתאימה לך, ונדמה לי שאת כבר יודעת שאני בעד אלטרנטיבות.

        14/8/13 08:13:

      צטט: mzukan 2013-08-13 14:29:52

      נורית העלית כאן שתי עבודות שמאוד הקסימו אותי, ממש סינמה פרדיסמו, העבודה של האמנית המוכשרת ,שלמדה אצלך כשנתיים והציגה תוך התחשבות עם החללים של הסטודיו והאביזרים שליוו נאמנה את היצירות ממש מלאכת מחשבת , וזה כמו לאצור מיצגים בתנועה, גם ההגשה הייתה מרהיבה שכנפות הארגזים נפתחים ונסגרים בהרמוניה ובסינכרוניזציה מושלמת, לדעתי הקבלות שלך הן פרי מעשי ידייך והתארים שאת מביאה בנוגע להיותך גם אוצרת בנוסף להיותך אמנית, מעידים יותר על צניעותך, אבל האמת שלאוזן ששומעת גם בין הדברים,זה נשמע קצת כמן התנצלות, לדעתי את כבר כמה שלבים מעל זה ואת בעצמך כבר מורה נבוכים ,העבודה השנייה שהקסימה אותי:, היא הצילומים שלך המוארים על רקע הסטודיו החשוך,האמת הרגשתי כמו ילד העולה לראשונה על רכבת שדים בלונה פרק ומתוך החשכה, מהבהבים לו אותם שדונים, וכל פעם חוא מופתע מחדש, אני מקווה שתמשיכי בכיוון,נראה לי מעניין במיוחד ,בידידות אשר

      אשר היקר. טוב זה לא סוד שאני אוהבת את ההתכתבות שלנו, שהיא ממשיכה בעקביות במרחבים הוירטואליים השונים, החל מהפייסבוק דרך כאן וחוזר חלילה. אין ספק שאתה מסוג הקוראים/צופים/מבקרים שמתבוננים ברצינות, חושבים, מעבדים ומגיבים. תענוג צרוף. בשביל אנשים כמוך שווה לכתוב ולפרסם. אז זו הייתה כמובן הקדמה, שהגיעה לך. באשר לתוכן דברייך, גם כאן שמחתי וחייכתי. אהבתי את הרכבת שדים הזאת, ואני שמחה שכיף לך ושגם מעניין. יפה מאד בעיני, זה שכשאתה אוהב משהו אתה מנמק זאת, וזה כמובן עושה חסד גדול ליצירה משום שזה מרחיב אותה ואת משמעויותיה. ותודה על מחמאותיך. אגב, גם אם זה נשמע התנצלות, זה ממש לא. בדיוק כמו שאמרת, כבר צברתי מספיק שנים, נסיון, וקבלות ואני מאד בטוחה בצעד הזה. רק בגלל שאני כה בטוחה בו, יכלתי ורציתי לכתוב את הרשימה הזאת. אבל, כידוע בעולם השיווק ובכלל כאשר אתה עומד בפני ציבור וקהל שמקשיב לך, נהוג לתת סקירה קצרה ביוגרפית מקצועית. כך שהעובדה שציינתי את התארים הרלוונטים לעניין זה, היא חלק מהצגת תדמיתית שהיא חלק מובנה של העניין. ושוב תודה לך, ידידי, תמשיך לבקר ולהשאיר עקבות.

        14/8/13 08:05:

      צטט: סטאר* 2013-08-13 10:41:46

      נורית יקרה, בכל פעם כשאני קוראת את דברייך מוצאת בהם תובנות . את אישיות מרתקת . כפי שאמרת על עצמך שבתהליך עבודתך את חוקרת ובודקת מעלה שואלת ומחפשת תשובות ממש כמו שמדען הנמצא בתהליך של מחקר בניסיון לגילוי נוסחה חדשה לטובת האנושות כך גם אצלך נראית העבודה ... כמחקר אנתרופולוגי מקיף בו למעשה את מביאה את עצמך אל שולחן הניסויים בחקר ובמחקר עבודותיך הן העצמיות והן אלה העוסקות בדמויות אחרות . הרעיון להציג במקום בו נולדת היצירה נפלא בעיניי . בהצלחה

      כוכי יקרה, תודה מקרב לב על דברייך התומכים. והכי יפה, שכשקראתי את דברייך אלה, הם נשמעו לי מוכרים כאילו ציטוט מתוך פרק מסויים במחקר שלי ( בעבודת הדוקטור). אהבתי את העובדה שאכן הצלחת להבין את מה שאני באמת עושה ולתאר את זה כל כך יפה. המון תודה. עכשיו לא נותר לי אלא לקוות שהביקורים שלך במרחבים הוירטואליים שלי, יתורגמו לביקור אמיתי בסטודיו/גלריה.

        14/8/13 08:03:

      צטט: רזאל 2013-08-13 08:45:18

      ללא ספק שאת "אוצרת" אך לא עוצרת.

      תודה איציק

        13/8/13 14:29:
      נורית העלית כאן שתי עבודות שמאוד הקסימו אותי, ממש סינמה פרדיסמו, העבודה של האמנית המוכשרת ,שלמדה אצלך כשנתיים והציגה תוך התחשבות עם החללים של הסטודיו והאביזרים שליוו נאמנה את היצירות ממש מלאכת מחשבת , וזה כמו לאצור מיצגים בתנועה, גם ההגשה הייתה מרהיבה שכנפות הארגזים נפתחים ונסגרים בהרמוניה ובסינכרוניזציה מושלמת, לדעתי הקבלות שלך הן פרי מעשי ידייך והתארים שאת מביאה בנוגע להיותך גם אוצרת בנוסף להיותך אמנית, מעידים יותר על צניעותך, אבל האמת שלאוזן ששומעת גם בין הדברים,זה נשמע קצת כמן התנצלות, לדעתי את כבר כמה שלבים מעל זה ואת בעצמך כבר מורה נבוכים ,העבודה השנייה שהקסימה אותי:, היא הצילומים שלך המוארים על רקע הסטודיו החשוך,האמת הרגשתי כמו ילד העולה לראשונה על רכבת שדים בלונה פרק ומתוך החשכה, מהבהבים לו אותם שדונים, וכל פעם חוא מופתע מחדש, אני מקווה שתמשיכי בכיוון,נראה לי מעניין במיוחד ,בידידות אשר
        13/8/13 10:41:
      נורית יקרה, בכל פעם כשאני קוראת את דברייך מוצאת בהם תובנות . את אישיות מרתקת . כפי שאמרת על עצמך שבתהליך עבודתך את חוקרת ובודקת מעלה שואלת ומחפשת תשובות ממש כמו שמדען הנמצא בתהליך של מחקר בניסיון לגילוי נוסחה חדשה לטובת האנושות כך גם אצלך נראית העבודה ... כמחקר אנתרופולוגי מקיף בו למעשה את מביאה את עצמך אל שולחן הניסויים בחקר ובמחקר עבודותיך הן העצמיות והן אלה העוסקות בדמויות אחרות . הרעיון להציג במקום בו נולדת היצירה נפלא בעיניי . בהצלחה
        13/8/13 08:45:
      ללא ספק שאת "אוצרת" אך לא עוצרת.
        12/8/13 23:58:

      צטט: רחלסביליה 2013-08-12 05:51:07

      ראשית ברכות, מזל טוב! עשית עבודה טובה למרות שלא ראיתי במו עיני, איזה יופי שיש את המכשיר הזה שבו את מראה לי את עבודתך.
      עלי לציין שהתרשמתי מאד מההסברים הפרוזאיים דוקא של כל בנית מכלול הגלריה שבעצם היתה שם, אבל שינתה צורה והביאה בכך ליתר יעילות. ומכאן היתי רוצה להפנות את תשומת הלב לאומנות אחרת שאת, גם שם טובלת נפשך בה. הכוונה לספרות, לשירה.
      גם שם משוררים בלית בררה יש לומר, לוקחים את יצירותיהם ועושים הכל כדי להנגיש אותם לקוראים. אלא שלא נתקלתי עד כה בהבהרת לקיחת העניינים המעשיים, כמו שאת עשית בהסבת הסטודיו לגלריה וכמו שמשורר לוקח את שיריו ומאגד אותם לספר. עד כה המשורר יספר בחצי פה על שהוציא לאור את שיריו בעצמו, בכספו. עדין לא קם המשורר שיסביר בצורה כל כך טובה, את עשית העבודה הזו, כי מה התועלת של יצירת יצירה, אם היא איננה מגיעה לעיני הקהל שלמענה יוצרה?
      ועדיין לא נגענו בעקר, בתכן. אני מחכה.
      תודה לך נורית

      תודה לך רחל על הנקודה מהעניינת שהבאת לכאן. אכן, בתחום היצירה ( אמנות פלאסטית, שירה, ספרות וכל שאר תחומי האמנות) אין טעם אם אין חשיפה ואם אין דיאלוג עם הקהל. זה כמובן חלק מהעניין. לרוב זה הופך להיות עסק מורכב וממוסחר ויש בו הרבה טפילים. המערכת הפכה להיות מורכבת ומסובכת וצריך עושים רבים למלאכה כדי שמעשה האמנות יגיע למקומות הנכונים. חלק מזה הוא נכון ומוצדק וחלק כמובן לא. צדקת. החלטתי לעשות מעשה. אבל צריך לומר שזה לא פשוט, ואני חייבת לומר ( ובצניעות) שגם לא כל אחד יכול. אני שמחה שהגעתי למקום כזה, ביני לביני, שאין לי בעיה להבין מה אני יכולה לעשות, ולעשות. אבל המוטו והכי חשוב, והדגשת זאת. היצירה צריכה לצאת. אין לה חיים אם היא נשארת בדלת אמות היוצר. ובאשר לתוכן ( כלומר לתערוכה), אני שמחה שאת סקרנית ומחכה - וזה יגיע. כמו שאת מכירה אותי. ושוב תודה שביקרת כאן.

        12/8/13 23:52:

      צטט: דליה / הפרח 2013-08-12 03:21:39

      כמה מרגש, מורגש כמה קרובה ואוהבת את את בית יצירותיך. כל הכייף שזה את, שלך ובזה, עושה כרצונך וזה חלק נכבד בחיים מקסימים . אני תמיד שמחה לקרוא את מה שאת כותבת. ברכות. דליה

      תודה דליה שבאת, ביקרת ראית והגבת. ותודה על דברייך בכלל. אכן צדקת. אחד הדברים המרגשים בתהליך הזה הוא האותנטיות.

        12/8/13 05:51:

      ראשית ברכות, מזל טוב! עשית עבודה טובה למרות שלא ראיתי במו עיני, איזה יופי שיש את המכשיר הזה שבו את מראה לי את עבודתך.
      עלי לציין שהתרשמתי מאד מההסברים הפרוזאיים דוקא של כל בנית מכלול הגלריה שבעצם היתה שם, אבל שינתה צורה והביאה בכך ליתר יעילות. ומכאן היתי רוצה להפנות את תשומת הלב לאומנות אחרת שאת, גם שם טובלת נפשך בה. הכוונה לספרות, לשירה.
      גם שם משוררים בלית בררה יש לומר, לוקחים את יצירותיהם ועושים הכל כדי להנגיש אותם לקוראים. אלא שלא נתקלתי עד כה בהבהרת לקיחת העניינים המעשיים, כמו שאת עשית בהסבת הסטודיו לגלריה וכמו שמשורר לוקח את שיריו ומאגד אותם לספר. עד כה המשורר יספר בחצי פה על שהוציא לאור את שיריו בעצמו, בכספו. עדין לא קם המשורר שיסביר בצורה כל כך טובה, את עשית העבודה הזו, כי מה התועלת של יצירת יצירה, אם היא איננה מגיעה לעיני הקהל שלמענה יוצרה?
      ועדיין לא נגענו בעקר, בתכן. אני מחכה.
      תודה לך נורית

        12/8/13 03:21:
      כמה מרגש, מורגש כמה קרובה ואוהבת את את בית יצירותיך. כל הכייף שזה את, שלך ובזה, עושה כרצונך וזה חלק נכבד בחיים מקסימים . אני תמיד שמחה לקרוא את מה שאת כותבת. ברכות. דליה
        10/8/13 23:32:

      צטט: ~בועז22~ 2013-08-10 06:32:50

       

      ,Two roads diverged in a wood, and I"
      ,I took the one less traveled by

      ".And that has made all the difference

       

      (מתוך, "הדרך שלא נלקחה", מאת - רוברט פרוסט)

      ~

      כמטפורה, בוחר פרוסט (ההלך) ללכת בדרך בה

      הלכו רק מעטים.

      יש בינינו כאלה ההולכים בדרך כול-שהיא ובבואם

      אל צומת דרכים, יבחרו ללכת בדרך שקל להלך בה...

      ובכלל, כאשר מדברים על בחירה, מדברים בעצם

      על השלכותיה של הדרך על ההלך עצמו ועל אלו

      שהולכים עימו, ועל אלו שהוא פוגש, בדרכו.

      במבט לאחור, מביט ההלך על הדרך כדי להבין אם

      הדרך שבחר, בעצם..., עשתה את כול ההבדל...

      את בחרת להנגיש את האומנות, על כול פניה:

      מקורות ההשראה, תהליך היצירה, הצגתה והפצתה.

      רבים מאלו שלא עוסקים ביצירה, נוטים לצרוך את

      האומנות ש..., קל לצרוך אותה - שלא צריך להשקיע בה

      מחשבה עודפת, או כול מחשבה שהיא...

      הנגשת אומנות, על כול פניה, מעניקה הזדמנות לצרכני

      האומנות להלך בדרכו של האמן ובעצם לחוות את האומנות

      ככול שרק ניתן..., כול עוד מוכנים להלך בדרך שבה

      הולכים רק מתי-מעט...

      מיותר לציין, שזה..., זה עושה את כול ההבדל!

      (-:

      "כפיה תמכו פלך" - אשת חיל, כבר אמרתי?

      (-:

      תודה על השיתוף

      בועז יקר. תענוג היה לי לקרוא את דבריך. וזה מיד לקח אותי למשהו שאני מפזמת לעצמי לא אחת ובעצם לאורך כל חיי my way - אכן, ממרום שנותיי אני כבר יודעת שזו הדרך שלי, ושהדרך שבחרתי לכל אורכה הייתה בחירה קצת אחרת. היום אני גם יודעת להגיד זאת ולהרגיש שלמה עם זה. שמחתי מאד על התובנה שלך, ובמיוחד מעניין תמיד לראות שאתה לוקח מקרה ( כמו למשל המקרה שאני מתארת ברשומה שלי) ומביא ממנו השלכות על החיים. מה צריך יותר. כמובן, שגם לא נעלם מעיני שקלטת היטב את המקור של 'שם התערוכה' וכאשר אכתוב על התערוכה עצמה, אני מקווה שתגיע לרשומה ותבין למה לקחתי את הציטוט הזה. אבל בדרכך כבר התחלת לפענח. המון תודה.

       

        10/8/13 23:28:

      צטט: סמדר לומניץ 2013-08-10 04:08:15

      כל כך נכון נורית, שתציגי בחלל הסטודיו/גלריה שלך, שתצרי שיח ותמעיטי את התלות בגורמים מן החוץ. בתערוכה הנוכחית שלי נעשיתי מודעת לכוחות הפועלים, ולקושי. לכן גם אני בחרתי להציג בביתי. לצערי מהסרטונים אני לא מצליחה לראות תמונה שלמה של החלל שלך. סקרנית לגודלו, לחלוקה. בהצלחה רבה נורית יקרה.

      סמדר יקרה. אני קוראת את תגובתך ועוד לפני הכל לבי נחמץ שעדיין לא הספקתי להגיע אל התערוכה שלך. לשמחתי קראתי שהיא תוצג עד סוף החודש ואני עדיין בשאיפה להגיע. דבר אחר, במשך כל התקופה הזאת, החודש וחצי האחרונים שאני עובדת על הגרליה/סטודיו, חשבתי לא פעם עלייך, וחייכתי לעצמי שאנחנו מציגות בחלל של עצמנו בערך באותה תקופה. אני מאד שמחה על דברייך ויודעת שאת מתחברת לזה מאד. בהמשך אפרסם תמונות שאפשר יהיה לראות טוב יותר את החלל. נכון שבסרטון שהצגתי כאן רואים יותר את התוצרים ולא את ארגון החלל. יהיה גם סרטון כזה. ושוב תודה לך. ומחכה בקוצר רוח להגיע אלייך.

        10/8/13 23:24:

      צטט: ג.ע. 2 2013-08-10 02:21:29

      נורית יקרה,

      כמו שכתבת, אין שום סיבה שהסטודיו שלך לא ישמש גם כגלריה, במיוחד עם כל הקבלות שכבר יש לך בכל התחומים הקשורים, ובוודאי שיש לך גם מקום וגם יכולת וגם, כנראה, יכולת להביא קהל. אני מאחלת לך המון הצלחה במיזם החדש ובטוחה שתצליחי בו. וכמו שאמרת, אמנות צריכה קהל ולכן אם יש במקום תערוכות ולא רק סטודיו, קהל רב יותר יגיע.


      משהו בכתבה שלך הצליח קצת לבלבל אותי. כמי שעוקבת אחרי כל רשימותייך, התפלאתי למצוא את הציטוט הבא, בין הסיבות ל"לא ייתכן...":

      "לא ייתכן שכאשר אני מתייאשת מהאוסף הגדול של יצירותיי שתופס מקום, ואוסף אבק, ונמצא בירכתי הזיכרון הקולקטיבי כלא קיים אז אני מחליטה לעשות צעד, פרודוקטיבי לדעתי, ולגרוס, או לשרוף."

      עד היום הבנתי שכל השינויים שנעשו בעבודות - כולל הוספת צבע, גריסה, צביעה וכו' - נעשו מתוך תפישה הנוגעת לשינויים וטרנספורמציות, "החייתם" מחדש של יצירות שכבר נשכחו במרתפים על ידי חידוש או פעולה כלשהי, תוך התייחסות לעבר-הווה-עתיד, כלומר, הקמתה מחדש של יצירה לחיים נוספים, קצרים וחד-פעמיים, או בעלי יכולת נוכחות לזמן רב (כמו למשל הקליעות), אך כל כך האמנתי בתפישתך זו, שפשוט מפליא אותי לקרוא כעת שזה בעצם נעשה מתוך ייאוש ומחסור במקום. אם כך, מה בעצם האמת מאחורי הגריסה והשריפה? ומכיוון שאני משערת שתגידי לי שאם במילא אין לעבודה חיים אז החלטת להעניק לה חיים קצרים בדרך לשריפה או לגריסה, מעניין אותי לדעת מה היה קורה לוּ היה לך את כל המקום שבעולם לאחסן את כל יצירותייך - האם גם אז היית בעד הרעיונות האלו שהשתמשת בהם - השריפה והגריסה? אחכה כמובן לתשובתך.


      ושוב אאחל לך הצלחה במיזם החדש. בונסף, העבודות מוצגות מאוד יפה, אך לטעמי האישי, חסר קצת גוון בקיר, למשל כתום, שיכול לתת, לטעמי, הרגשה יותר חמימה וגם משתלב עם רוב הצבעים.

      ג' יקירתי. יופי. הכחול חזר אלינו. כרגיל יקירתי את קוראת בעיון, מתעמקת, בודקת, שואלת. ואני כמו תמיד נהנית לקרוא את תגובותייך ולא רק בגלל מה שאת אומרת, אלא בגלל האופן שבו את קוראת. ראשית תודה על התמיכה ועל העידוד. טוב לשמוע. ועכשיו באשר לשאלה הגדולה שהצבת כאן, ועל כך עלי להודות לך. כי מה שהכי חשוב בעיני זה שמתפתח שיח. יש מקום לשאלות, וכשהן נובעות מתוך עניין וסקרנות ורצון לדעת אז מה טוב. ובכן, את צודקת, לכאורה זה נשמע כמו סתירה. ואת צודקת ומה שהבנת ממני עד כה הוא נכון ואמיתי. הפעולות שבהם אני גורסת, שורפת, משנה, ומעבירה את היצירות תהליכי מטמורפוזה הם באמת חלק מתהליך שאני אוחזת בו ומאמינה בו. זה חלק מצורת העבודה שלי, ולו היא לא הייתה כזאת לא הייתי יכולה לעשות את זה. שום כוח שבעולם לא יכול לגרום לאמן "להשמיד" את עבודתו אם לא חושב שזה מה שהוא רוצה לעשות, ובעיני תהליכי "ההשמדה" הם יצירות בפני עצמן, עוד לפני שהן הופכות את היצירה למשהו אחר. יחד עם זאת, מה שאמרתי כאן לא סותר. והראייה שבתערוכה הנוכחית ( שעליה אדבר ברשומתי הבאה) היא בדיוק עוסקת בזה. שם בדיוק אני מציגה את המיצב שנוצר מהגריסה, ושכתוצאה ממנו נוצרו העבודות הקלועות/כלואות. ואיך זה מתקשר לזה שאמרתי שעבודות מעלות אבק ונערמות? זה מתקשר, משום שאחת הסיבות שאני נותנת לעבודות שלי חיים חדשים כל הזמן, ומעבירה אותן מדורי גלגול נשמות ( כמו שכתבתי פעם) זה משום שלדעתי אין להן שום ערך כשהן שוכבות בבטן הסטודיו שלי ( או של אחרים) כאבן שאין לה הופכין. זה לא שאני נפטרת מהן כי אין לי מקום. מקום יש לי. ומה שבעצם אמרתי ברשימה שלי שעבודות צריכות לקבל חיים. והחיים הן כל מיני דרכים. אחת מהן זו התצוגה למשל בסטודיו שלי, וזו רק אחת מהן. בקיצור, אל תדאגי, כל מה שאמרתי בעבר, וכל מה שהבנת ביחס אלי הוא נכון. והדברים יכולים להתחבר. ושוב תודה על הביקור והתגובה המעניינת שלך.

       

        10/8/13 23:15:

      צטט: שטוטית 2013-08-09 23:35:02

      ובנוסף לכל אהבתי מאוד את צילום הכניסה לסטודיו שלך:) מזמין. שבת שלום

      שטוטית יקרה. תודה. ואת ממש מוזמנת. אם הגיעו אלי מרשל"צ, מת"א ומירושלים, את בטח יכולה להגיע. קדימה . אורחת רצוייה מאד.

        10/8/13 06:32:

       

      ,Two roads diverged in a wood, and I"
      ,I took the one less traveled by

      ".And that has made all the difference

       

      (מתוך, "הדרך שלא נלקחה", מאת - רוברט פרוסט)

      ~

      כמטפורה, בוחר פרוסט (ההלך) ללכת בדרך בה

      הלכו רק מעטים.

      יש בינינו כאלה ההולכים בדרך כול-שהיא ובבואם

      אל צומת דרכים, יבחרו ללכת בדרך שקל להלך בה...

      ובכלל, כאשר מדברים על בחירה, מדברים בעצם

      על השלכותיה של הדרך על ההלך עצמו ועל אלו

      שהולכים עימו, ועל אלו שהוא פוגש, בדרכו.

      במבט לאחור, מביט ההלך על הדרך כדי להבין אם

      הדרך שבחר, בעצם..., עשתה את כול ההבדל...

      את בחרת להנגיש את האומנות, על כול פניה:

      מקורות ההשראה, תהליך היצירה, הצגתה והפצתה.

      רבים מאלו שלא עוסקים ביצירה, נוטים לצרוך את

      האומנות ש..., קל לצרוך אותה - שלא צריך להשקיע בה

      מחשבה עודפת, או כול מחשבה שהיא...

      הנגשת אומנות, על כול פניה, מעניקה הזדמנות לצרכני

      האומנות להלך בדרכו של האמן ובעצם לחוות את האומנות

      ככול שרק ניתן..., כול עוד מוכנים להלך בדרך שבה

      הולכים רק מתי-מעט...

      מיותר לציין, שזה..., זה עושה את כול ההבדל!

      (-:

      "כפיה תמכו פלך" - אשת חיל, כבר אמרתי?

      (-:

      תודה על השיתוף


        10/8/13 04:08:
      כל כך נכון נורית, שתציגי בחלל הסטודיו/גלריה שלך, שתצרי שיח ותמעיטי את התלות בגורמים מן החוץ. בתערוכה הנוכחית שלי נעשיתי מודעת לכוחות הפועלים, ולקושי. לכן גם אני בחרתי להציג בביתי. לצערי מהסרטונים אני לא מצליחה לראות תמונה שלמה של החלל שלך. סקרנית לגודלו, לחלוקה. בהצלחה רבה נורית יקרה.
        10/8/13 02:21:

      נורית יקרה,

      כמו שכתבת, אין שום סיבה שהסטודיו שלך לא ישמש גם כגלריה, במיוחד עם כל הקבלות שכבר יש לך בכל התחומים הקשורים, ובוודאי שיש לך גם מקום וגם יכולת וגם, כנראה, יכולת להביא קהל. אני מאחלת לך המון הצלחה במיזם החדש ובטוחה שתצליחי בו. וכמו שאמרת, אמנות צריכה קהל ולכן אם יש במקום תערוכות ולא רק סטודיו, קהל רב יותר יגיע.


      משהו בכתבה שלך הצליח קצת לבלבל אותי. כמי שעוקבת אחרי כל רשימותייך, התפלאתי למצוא את הציטוט הבא, בין הסיבות ל"לא ייתכן...":

      "לא ייתכן שכאשר אני מתייאשת מהאוסף הגדול של יצירותיי שתופס מקום, ואוסף אבק, ונמצא בירכתי הזיכרון הקולקטיבי כלא קיים אז אני מחליטה לעשות צעד, פרודוקטיבי לדעתי, ולגרוס, או לשרוף."

      עד היום הבנתי שכל השינויים שנעשו בעבודות - כולל הוספת צבע, גריסה, צביעה וכו' - נעשו מתוך תפישה הנוגעת לשינויים וטרנספורמציות, "החייתם" מחדש של יצירות שכבר נשכחו במרתפים על ידי חידוש או פעולה כלשהי, תוך התייחסות לעבר-הווה-עתיד, כלומר, הקמתה מחדש של יצירה לחיים נוספים, קצרים וחד-פעמיים, או בעלי יכולת נוכחות לזמן רב (כמו למשל הקליעות), אך כל כך האמנתי בתפישתך זו, שפשוט מפליא אותי לקרוא כעת שזה בעצם נעשה מתוך ייאוש ומחסור במקום. אם כך, מה בעצם האמת מאחורי הגריסה והשריפה? ומכיוון שאני משערת שתגידי לי שאם במילא אין לעבודה חיים אז החלטת להעניק לה חיים קצרים בדרך לשריפה או לגריסה, מעניין אותי לדעת מה היה קורה לוּ היה לך את כל המקום שבעולם לאחסן את כל יצירותייך - האם גם אז היית בעד הרעיונות האלו שהשתמשת בהם - השריפה והגריסה? אחכה כמובן לתשובתך.


      ושוב אאחל לך הצלחה במיזם החדש. בונסף, העבודות מוצגות מאוד יפה, אך לטעמי האישי, חסר קצת גוון בקיר, למשל כתום, שיכול לתת, לטעמי, הרגשה יותר חמימה וגם משתלב עם רוב הצבעים.

        9/8/13 23:35:
      ובנוסף לכל אהבתי מאוד את צילום הכניסה לסטודיו שלך:) מזמין. שבת שלום

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין