הלכנו היום לחוף הים בהרצליה, דרך כלל אנחנו הולכים לחופים שוממים.

הירידה והעליה הקשה לחוף השומם מצמצמת את מספר האנשים.

עמדתי בכניסה לחוף ונדהמתי, כמעט לא רואים את החול הצהוב.

מרחוק קו החוף נראה כמו קן נמלים רוחש, כאשר אתה נכנס לתוך ההמון הרגשת המחנק משתלטת עליך.

אני מפלס את דרכי בזהירות, לא לדרוך על ילד בטעות.

אנשים מקיפים אותי, צרחות ילדים והמציל צועק בקולי קולות.

אנחנו מגיעים בשלום לקו המים, מין גוש שחור צף על המים, ראשים של אנשים.

מנסים למצוא מקלט בקצה החוף ליד המזח, רואים מרחוק חול צהוב.

אנחנו נקלעים לזירת משחקי המטקות, כדורים עפים לכול עבר, שדה קרב.

הגענו בשלום לנחלה ולמנוחה יחסית, הנחנו את הציוד וברחנו למים ליד המזח.

טובלים את גופנו במים שמחיים את נפשנו. מתבודדים צמוד לשובר הגלים, מתחבקים ומתנשקים.

לפתע נשמע קול חזק, המציל צועק ברמקולים.

״הזוג ליד המזח, לצאת מיד, יש זרמים. תעברו מול סוכת המציל״.

נו באמת, אין מים מול סוכת המציל, רק אנשים.

בפעם הבאה, שזה בעצם מחר, אני הולך לחוף געש, להנות מכחול הים ומהשלווה.

אל תבואו, תשארו בחופים מסודרים.

אלון