חביתה
רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים
פוסטים פופולאריים
-
לנסוע לחוצלארץ, לבקר באום אל פחם
20/9/19 | 43621 צפיות
-
תפרן, המוזיאון על התפר - רשימה מצולמת
17/7/19 | 154537 צפיות
-
ההם מהרמזור - סיפור קצר
30/3/19 | 219291 צפיות
-
כן על החפץ לבדו ועל הפרידה גם*
5/5/19 | 140927 צפיות
-
יוגוסלביה - רקויאם מאוחר, סיפור
16/1/19 | 120392 צפיות
-
פעם עברה פה הרכבת - סרט קצר
5/10/17 | 404913 צפיות
פוסטים אחרונים
- לנסוע לחוצלארץ, לבקר באום אל פחם 20/9/19
- תפרן, המוזיאון על התפר - רשימה מצולמת 17/7/19
- Gravez - ישר לקבר - ספור 5/6/19
- כן על החפץ לבדו ועל הפרידה גם* 5/5/19
- ההם מהרמזור - סיפור קצר 30/3/19
- הפוך - לתרגל ויתור, סרט קצר 5/2/19
חסוני הפוליו ואני
מימים ימימה יש לי חולשה להִדָּבֵק מעתונים.
בת כמה הייתי אז, בת שלוש, אולי בת ארבע. שכבתי לצד אימי במיטת ההורים הגדולה, בעיר שם, בארץ שם. אימי קראה עתון בקול רם, אולי לאבי (אם כי אני לא זוכרת את נוכחותו שם באותו רגע) על סמפטומים של איזו מחלה, ואני התחלתי לגנוח ולהתלונן.
"מה קרא לך, ילדה שלי?" נבהלה אימי.
"נגעתי בעתון ונדבקתי, אמא".
מאז לא סרים ממני העתונים. ולא רק הם, כל הכתוב דבֵק בי , כאילו הייתי טאבולה רסא, דף לבן, שמשתוקק כל חייו, בבקשה, כִתבו עליי.
"היום התחיל המבצע לחסון כל ילדי ישראל מפני נגיף הפוליו," קראתי את הידיעה. בהמשך נכתב על הורים רבים, שחושבים שאין צורך בחסון, חסון בנגיפים חיים מסוכן ואף יכול להדביק את המחוסנים בפוליו! בבחינת אשר יגורו, בא להם.
ואני משפשפת את עיניי, מנערת אבק שאגרתי שנים על רובדי הזכרון ומתקשה להאמין עד כמה אין חדש תחת השמש, לפחות תחת השמש שלי. כאילו לא עברו מאז עשורים. שוב אני בעיר שם, בארץ שם. צהריים. ואף על פי כן אפור. הטמפרטורה בחוץ הרבה מתחת לאפס. בבית חם. הכפור, אמן גאון, מצייר אין ספור צורות לבנות, אוטם שקיפותן של שמשות, ואני, אף שבכלל אין לי חשק לצאת מהבית החם, נוטלת ילקוט ומתכוונת ללכת לבית הספר.
כתה א`? אולי.
בעוד יומיים תרד הטמפרטורה למינוס שלושים ולא נלך לבית הספר. נתקע את העיניים, נדביק את האף לשמשה. האצבע - שתצייר על אדי הבל הפה , שעל השמשה בפנים - תתחרה בציוריו של הכפור שבחוץ. לא תוכל לו לגאון. אבל באותם צהרי יום, אני לא יודעת על כך עדיין.
אמא שלי מעכבת אותי בפתח, חוזרת ושונה את האזהרה בפעם המי יודע איזו, שלא אשכח, שמחסנים עכשיו מפני הפוליו, זו מחלה קשה, משתקת רגליים של ילדים, שלא אשכח, שלא אסמוך על אף אחד, אי אפשר לסמוך על הקומוניסטים ועל הרופאים שלהם, לא אכפת להם מאנשים, יש ילדים שנדבקו מהחסונים, שחלו בגללם, שאסור לי, היא לא מרשה לי לקבל שום חסונים. שלא אקשיב למורה, שלא אקשיב לאחות. שאחמוק איכשהו.
לחמוק, איך לחמוק.
בדרך. אני מפחדת. אוי כמה שאני מפחדת. קודם כל מהשתוק ומהפוליו, וחוץ מזה, מאמא שלי, מהחסונים, ואם אחמוק, איך לא ירדפו אחרי. פה אצל הקומוניסטים, תמיד ידעו, לא יתנו לי לחמוק. ואיך יצחקו עלי הילדים. פחדנית, שפנה, יקראו לי, כמו השפן הזה, שיש לנו שם בכלוב, בפינה, ארנב, בעצם, שאנחנו נותנים לו כרוב. ומה תגיד פאני זופיה, איך אחמוק מעיניה. אני תלמידה כל כך ממושמעת, כזאת ילדה טובה.
בשעור השני, מורה לנו פאני זופיה להסתדר בזוגות, לפי מקומות הישיבה. כולם מסתדרים. בזוגות אנחנו צועדים במסדרון, יורדים לקומה הראשונה לחדר המרפאה לקבל את החסונים נגד הפוליו.
זהו, סטופ, עד כאן מגיע הזכרון. שכבת אבק מח, שלא ניתנת לנעור, אני מנסה לזכור, איך הגעתי לרוץ מחוץ לחצר בית הספר, בנעלי בית, בלי מעיל. לשוא. כדי לנעול מגפיים, להתעטף במעיל, בכובע, בצעיף, בכפפות, הייתי צריכה לעבור במלתחה. פסחתי על המלתחה. אבל איך יצאתי החוצה, הרי שער בית הספר היה נעול. השוער הסתובב שם, למרות הקר. אז איך, איך הצלחתי לצאת.
אני לא זוכרת.
אני כן רואה את עצמי רגע אחר כך. רצה. לָבן סביב ומתחתי. הכל. אם יש צבע אחר איפשהו, אני לא רואה אותו. לבן. קור כלבים, השיניים נוקשות, רגליי הקטנות בשלג. הוא גבוה השלג. באוזניי הד צעדיי המתחככים בשלג הנערם, שלא נדרך. כמו רצתי על ערמות של סוכר. נעל הבית נחלצה מרגלי, שקעה. אני מחלצת את רגלי מהשלג. מתכופפת, נועלת אותה שוב. ושוב היא נותרת בשלג, הנעל אני מתכוונת, אני לא מוותרת, שוב מחלצת אותה, נועלת. אין ברירה, נעליי הבית שנותרות בשלג מאיטות את ריצתי. אני מוותרת עליהן, מותירה אותן שם, איפה שכל כך רצו להיות. אני ממשיכה בגרביים.
לָבן, אני רצה. אני לא מביטה לאחור. לא רוצה לעצור, לא רוצה לקפוא, לא רוצה להיות גוש לבן של שלג. לא רוצה לדעת אם רודפים אחרי, לא רוצה. אני רצה. וכשאני עומדת בפתח הבית, מתנשפת ורועדת, לחיי אדומות מכפור וממאמץ, אמא שלי מקבלת את פניי:
"ילדה שלי, מה קרה לך, בלי מגפיים, בלי מעיל, בכפור הזה?" "ברחתי מהחסונים, אמא," אני מחייכת נצחון.
ועוד משהו. כמו להזכיר לי את הבריחה שלי אז, יום יום ושעה שעה, בארץ, גרתי שנים ברחוב יונה סאלק. ד"ר יונה סאלק היה ממציא החסון נגד פוליו.
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
|
תגובות אחרונות
-
באבא יאגה
בתגובה על לנסוע לחוצלארץ, לבקר באום אל פחם
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על SUPER חיים
-
שטוטית
בתגובה על חיים בדרך
תגובות (44)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כל חיסון לגופו (תרתי משמע)
נגד אדמת התחסנתי וחיסנתי את בתי.
נגד שפעת, מעולם לא חוסנתי.
נגד פוליו? לא יודעת. אני מתארת לעצמי שחוסנתי וחוסנו ילדיי.
כתיבתך סוחפת. נהניתי.
אני אוהבת צירופי מקרים.
כן, אני יודעת שהיו תקלות, באותה תקופה, לפני עשורים בפולין, התקלות נפוצו ונלחשו, כי באופן רשמי אסור היה לדווח עליהן בעתונות, זו נחשבה חתירה נגד השלטון. היום, אני ממש לא בקיאה דיי, כדי להביע דעה בעד או נגד, בסופו של דבר החסונים הצילו מיליונים מנגיף הפוליו
פחדים שנבעו מדיעות קדומות.
החיסונים מצילים הרבה חיים והם מבוצעים באמצעות נגיף מומת או מוחלש.
וההדבקות מהעיתון, כנראה סוג של אפקט פלצבו.
או אולי אפקט פיגמליון :)
נקווה שלא תגרמי להזדהות ולהמלטות מן החיסון..
לי זכורים דוקא, אותם ילדים שחלו, לפני שהחלו לחסן.
מה זה חסונה, מטר שישים של חסונה, שלא לדבר על הקילוגרמים
מה זה, גיבורה, הבריחה נגמרה בשפעת, שכמעט מתי ממנה
בגין הבריחה מהחיסון, את חסונה! לא?...
רק אני קוראת חסונים בקמץ ולא חיסונים?
גיבורה. אני רצינית עכשיו!. לא רק עכשיו. את יודעת מתי אני רצינית