גשם בחלון.

היא מביטה על השמיים האפורים ומשתוקקת לצאת מחוץ לביתה, אל הרטיבות האלוהית.

משתוקקת לתחושת מי-הטבע על פניה, כמהה אליהם, רוצה להרגיש את המגע העילאי.

בצעדים איטיים היא פותחת את דלת העץ הלבנה, פוסעת אט אט ברגליה היחפות אל האדמה הבוצית והקרה.

עיניה מביטות בעצים עטורי הרוח, והנה- טיפה אחת מימית ואלוהית זולגת על פניה הלבנות.

היא חכתה לה לא מעט, לטיפה הקטנה הזו.

והטיפה זולגת לאיטה על מצחה הלבן, עוברת באיטיות מעל אפה הצח, מעטרת את פיה הבשרני וממשיכה אל צווארה הנושם.

לאט כמו צעדיה, ממשיכה הטיפה אל עבר חזה, בפסיעה רטובה מגיעה אל בטנה העגולה ומשם אל האור הבוהק, נוטפת לה בעדנה אלוהית ונשארת  בעמדתה המוארת עד שתייבש מגעה.

בצעדים נטולי תחושה היא נכנסת שוב אל ביתה הריק, פותחת את חלונה הממוסגר, ומביטה אל השמיים הקודרים.

טיפה קטנה, דמעה קטנה של אלוהים, נגעה בה, בקדושת שמיים אפלים ומוארים בו זמנית.

והוא שם, מביט עליה מלמעלה.

ובוכה.