0
עד לא מזמן הייתי בטוחה שאין כזה דבר "אנשים מורמים מעם". כאלה שברמה הבסיסית והאנושית שונים משאר האוכלוסייה,טובים יותר מאחרים בגלל פרמטר כזה או אחר, אחרי הכל כולנו בני אדם וכולנו שווים. אלא ש...במסגרת עבודתי עם אמנים שונים אני מבינה שזה לא בדיוק ככה. תבינו,הרי כולנו כבני אדם חווים אכזבות,אהבות,שמחה וקשיים שונים ומשונים. ויש לנו רגעים לפעמים, שהרגשות מציפים אותנו ומשתלטים על הכל. כל אחד מתמודד עם הדברים אחרת ומתנתב אותם למקומות שלו שהם אלה שיעצבו את מי שהוא. ויעברו שנים, והוא ישאר הוא (אולי קצת מבוגר יותר), והרי דרך העולם שאנשים מתים ונעלמים והעולם ממשיך הלאה הרי אף אחד לא זוכר את כל ההתמודדויות של מישהו או את הניצחונות. האנשים היחידים שישארו לנו משהו מהתמודדות שלהם עם החיים הם אמנים. כשאנחנו מאוהבים עד מעל הראש ושומעים איזה שיר שמדבר בדיוק אלינו או כשאנחנו בדיכאון ושומעים איזה שיר מנחם... שמילים כתובות בתוך ספר יכולות לשנות לנו את כל החשיבה ואפילו איזו יצירה או סרט או משהו שמישהו יצר מתוך עצמו עוזרים לנו להתמודד ועושים לנו טוב. ואני שואלת ,האם להשאיר משהו ממה שעבר עליך ויעזור לדורות אחריך להרגיש כאילו אתה איתם זה לא מורמות מעם? הרי כל אותם אמנים יכולו להתמודד עם הדברים שהם עברו ולהשאיר את זה לעצמם אבל אנחנו לא היינו זוכים להנות מזה ומכל מה שהיצירה שלהם מעניקה לנו. הגדולה האמיתית זה לא רק לעבור את הדרך אלא לעבור ולהשאיר שם משהו ממך. שגם בעוד מאות שנים אנשים ידעו מה עבר עליך וירגישו שאתה ממש מבין אותם אפילו שאתה כבר לא קיים. כמה סיפוק צריך להיות לאותם אנשים שמשאירים אחריהם יצירה. ואיזה כייף לנו שיש לנו אותם מאז ומעולם ושהם היו שם לפנינו וישארו הרבה אחרינו. אין ספק שכל מי שמצליח לתרגם את החיים שלו ליצירה הוא איש גדול. |