העולם נוצר במילים. אנחנו כמו אלוהימים קטנים, בהבל פינו יוצרים דברים.

כי הכל הבל הבלים.

מהדהד.

המילים מהדהדות ויוצרות תגובת שרשרת. לנו על חיינו ועל חייהם של אחרים.

מישהו עושה משהו כי מישהו אחר חשב.

אמרתי למישהי: "אל תפחדי. את יכולה להרים את עצמך מכל מקום". היא ענתה לי: "אני לא באמת פוחדת, וממילא אני לא רוצה להרים את עצמי משם."

ופתאום קלטתי את זה. כמה היא חכמה. אני לא חושבת שהיא מודעת בכלל.

היא לא רוצה לקום מהמקום הנמוך.

 למה?!

כי ברגע שהיא מקבלת על עצמה שתצטרך להתרומם ממקום מסויים, היא יוצרת תסריט. אצלה בראש. היא חושבת מה תעשה כשתגיע למקום הנמוך, איך תתמודד איתו?

אתם רואים את הקו? את המחשבה שיוצרת תסריט, המשכיות, עתיד?

כולנו כאלה. אנחנו לא קופצים בנג'י בלי להסתכל על הגובה. זה כמו להתעטש בלי לעצום עיניים. אי אפשר. גם בטוב וגם ברע.

וכשאנחנו יוצרים תסריט אנחנו בעצם יוצרים עתיד. מתוך שלל האפשרויות האינסופיות שלנו, מרכזים את המודעות לאפשרות מסויימת. אולי ליותר מאחת, אבל זה בדיוק הרגע בו אנחנו מבטלים את האחרות. ובעצם פותחים אופציה לעתיד של האפשרות אותה בחנו.

אם יש לנו דרך, אם אנחנו מסוגלים לראות את השביל, גם אם לא נדע מראש איך נתמודד בכל סיטואציה בו, אנחנו נכנס אליו. כי ראינו שביל.

לא במודע. לא מרצון. באוטומט.

זה קורה עם כל מחשבה שלנו. כל זיק מידע שחולף לנו בראש. הדרך בה אנחנו תופסים את המאבטח בכניסה לקניון. הכל.

המטרה שלנו היא לשלוט על המחשבות שלנו, כי הן שמנתבות את הדרך שלנו. אנחנו רק בוחרים. בכל רגע נתון.

מישהו יקשיב לשיר מהדהד של עמיר בניון שיגרום לו להתחבר ויערוך לו קליפ שיראה את הסיפור שראה, את מה שהרגיש כששמע את השיר. מישהי תצפה בקליפ ותכתוב תגובה. אולי תסביר את השיר מנקודת מבטה? אני אקשיב ואצפה ואקרא ואתרגש כל כך. ואחפש מה ניסה עמיר להגיד בשיר הזה שלו. ואקשיב. ואכתוב לכם:

במילים נברא עולם. עוד בשלב המחשבות.

ואצל מישהו אחר זה יהדהד.

עמיר הוא כמו חייל. שמנתב את האחר בקולו. במילותיו. לא פלא שמשוררים הובילו מלחמות.

ככה אנחנו, בתוך תיבה.

מהדהדים אחד לשני, דמיון, מילים, מחשבות.

אלוהימים קטנים שבוראים כל רגע עולם.

כל אחד מאיתנו.