זה הפוסט הראשון שלי. אני בן 73 לפני מספר חודשים פסקתי לעבוד ואני עסוק בהעלאת זיכרונות כדי לספר לעצמי איך הגעתי משם- ילדות קצרה בטורקיה, עליה לארץ ועד הלום- אולי הזיכרונות והסיפורים האלה ילמדו אותי איך להמשיך. 73 לא סוף העולם, יתכן ועוד אפשר להתמקח על התחלה חדשה. מדי פעם אני ניתקל בסיפור קטן עם מידת משמעות ורלונטייות שבא לי לחלוק עם אנשים אחרים. אשמח אם תקראו ותגיבו.
מוקדש לאמנון לוי-השד העדתי.
אולם הקולנוע, התאטרון והקונצרטים, במחנה עולים רעננה, היה במבנה פח מגולוון כפי שעשויים ביתנים ומחסנים צבאיים. אין לי מושג איך עברה השמועה על מופעים אבל תמיד ידענו. אם זה סרט לא ידענו איזה ואם זו הופעה לא אמרו מי מופיע ומה הסיפור בכלל. ובכן אנו מגיעים בהמוננו, ואז הספרדים והמזרחיים (מרוקו, טריפולי, תורכיה) היינו הרוב, תופסים את מקומותינו וממתינים להופעה. בדרך כלל לא ידענו שעה מדויקת של תחילת האירוע וגם אם הייתה שעת התחלה מתוכננת האמנים הגיעו באיחור רב בדרך כלל.
כמובן, יש לציין את הדאגה הכנה של מנהיגי הסוכנות והישוב להשכלתה ותרבותה של העלייה החדשה- לפי הבנת מנהיגות זו מה זו השכלה ותרבות-ועל כך אני אישית "אסיר" תודה עד היום הזה 65 שנים אחרי האירוע המסופר פה.
הזמן עד לתחילת האירוע נוצל לצעקות בכל השפות בדיחות גסות וגזעניות, אחד על חשבון השני ואם כולם היו פיקחים ולא היה אף שיכור אחד- הדברים היו בחוש הומור מר-מתוק נפלא והכול היה מסתיים בשלום וההנאה הייתה בדרך כלל מרובה מזו שקשורה למופע. לא כך היה אם מישהו חרג מהטעם הטוב או מכללים בלתי כתובים, במקרים אלה הייתה נצטט מלחמת עולם.
המבנה היה רצפת בטון מכוסה בגליל פח מגולוון חתוך ב- 240 מעלות. המבנה היה צר וארוך. למעשה מחסן שנועד להכיל מה שיותר דברים. האחרונים באולם לא ראו את הבמה והאקוסטיקה הייתה כמו בתוך חבית גדולה- תהודה, עיוותים, רעש וכיוון בלתי מוגדר של מקור הקול. במקום הזה ביום הספציפי בו האולם היה, כרגיל, מלא מפה לפה- הביאו זמרת, זמרת אופרה שאולי בפולנייה הייתה מפורסמת, עם שם דומה ל" סמסונוב", "גפנוב", "קנציפולסקי" וכמובן עם חזה שופע. אז ואולי גם היום אין זמרת אופרה בלי ארגז תהודה גדול מלפנים וגם המציאו להן חזיות לייצוב והרמת כל הפרונט. לבושה בבגדים של "בוריס גודנוב". מה שהיא הספיקה לעשות זה להרים את ידיה, האוחזות במטפחת קטנה, לגובה החזה, לשלב בין אצבעותיה, לפתוח את פיה ולפצוח בצלילים ראשונים של משהו מוזר מאוד. הקהל היה בהלם, הפח של הגג נכנס לויברציות , מאות הכלבים התחילו ליילל והחתולים עלו על העצים ושערותיהם סמרו. נדרשו כמה דקות עד שכולם היו משוכנעים שלא עובדים עלינו, ושזה באמת מה שרצו שנראה ונשמע אותו ערב. אין דבר כזה בעולם. לפחות בעולם הרגיל שלנו, בעולם בשר ודם. התגובה הייתה קשה והידיים של הגברים החלו לנוע לכוון הכיסאות (לא היו שם כריות). הזמרת כנראה חשה באנרגיות העצומות שזורמות אליה מהקהל תוך הבחנה דקה של מאפייני תדירות ועצמה בלתי מוכרת מאולמות הקונצרטים של ורשה. בסופו של דבר הכול נגמר בשלום הזמרת מילטה את נפשה, קהל השומעים במחנה העולים נזקק לכמה זמן של איפוס מערכת השמע ב"אוזן התיכונה" ואני שהייתי בן עשר- זוכר את הסיפור באהבה. כיום כשאני בן 73, משלם כסף טוב לשמוע את ההרצאות של גיל שוחט על מוזיקה קלסית כדי להשלים את התרבות המערבית שהחסרתי. אבל אני שומע גם בהתרגשות את נגינת העוד והניי, אני אוהב מוזיקה טורקית קלסית והיוונית במיוחד הרמבטיקה גורמת לי להזיל דמעה (כמו כל הזקנים ). ובכל זאת כאשר גיל שוחט מציג זמרת אופרה בחי והיא מרימה ידיים לגובה החזה משלבת אצבעות ופותחת את הפה- אני תופס מחסה מיד ולא יכול להתאפק מלהתפוצץ מצחוק לזכר אותו אירוע. |