אלה אלטר- הרמוניה של  כאוס ואפוקליפסה / נילי נבו

ביקור באתר הגייזרים "ילוסטון פארק"  בארה"ב,  מקום שבו קרומו הדק של כדור הארץ  אינו מצליח לכלוא את התופת המבעבעת מתחתיו, מהווה השראה לסדרת העבודות קרום דק.  "רציתי להמחיש בעזרת החמרים את הדקיקות, הפריכות וארעיות הקיום שלנו בארץ"  אומרת האמנית, ואכן העבודות משקפות הפנמה של אירועים טראומטיים ונותנות ביטוי צורני למועקה ולפחדים המלווים את קיומנו.

 אלה אלטר פתחה תיבת פנדורה ומכל עבר סוגרים על הצופה האסונות הצער והסבל האנושי. האפוקליפסה מישירה מבט אל המתבונן ומכה בחושיו: פגעי טבע אימתניים מאיימים לפלוש מן העבודות לחלל החדר ולהטביע, לשרוף  ולרסק את המבקרים בתערוכה. אסונות מעשה ידי אדם  מאיימים להרוג ולהשמיד.  יש מי שיתייחס לאסון רב המימדים ביפן כאשר רעידות אדמה, שרפות,  צונאמי, וקטסטרופה אטומית חברו יחדיו, ויראה בעבודות, שנוצרו לפני האסון נבואה מרה. אחר יהרהר  בתפילת  ונתנה תוקף "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש מי בחרב ומי בחיה מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה".                                   

בחירת החמרים וטכניקת העבודה מהווה בבואה לחרדותיה של היוצרת .אלה אלטר משתמשת כתשתית לעבודותיה בלוחות עץ לבוד שנלקחו ממכולות. לכל לוח עץ הטקסטורה הייחודית לו, דגם הקווים וה"עיניים"  שמקורם בצמיחה הטבעית של העץ.  כל לוח פגוע, שבור ומוכתם.      

כתוצאה ממסעו במרחב ובזמן. כל לוח ואופיו המיוחד, כל קרש וסיפור חייו.(... וכבר קבע  המשורר נתן זך "כי האדם עץ השדה" ). 

לחלק מהקרשים הוסיפה האמנית "היסטוריה" בדויה לעץ, אך אמיתית לאמן,  כדוגמת חותמות "צבע אדום" בעבודה הנושאת שם זה,

או חותמות של מדינות שאינן קיימות- ארצות משאת נפש בעבודה Neverland.                                                       קרשי העץ המהווים מצע לעבודה, מכוסים בגיליונות נייר פרגמנט שקופים שעליהם מודפסים קטעי צילומים מוגדלים ומעובדים שהאמנית צילמה בילוסטון פארק.  גיליונות הנייר מוצמדים אל לוח העץ  בעזרת אקדח סיכות ידני, או שדכן פניאומאטי תעשייתי. פעולת החיבור היא פעולה אלימה, והתוצאה נראית כתפרים גסים של כירורג לא מיומן.  קולאג' הגיליונות השקופים למחצה, מהווה קרום דק שספק מסתיר, ספק מגלה את  האוטנטיות של הקרשים שמתחתיו.                האמנית מוסיפה על כל אלה נדבכים נוספים: היא עושה שימוש בשבלונה וצובעת בצבעים שונים. (דוגמה לכך ניתן לראות  ביצירות:  "באשר שם הם" ,  nevermore  ואחרות.) השימוש בשבלונה תורם להסמלה. (העורבים ביצירה Nevermore   לדוגמה, אינם עורבים ספציפיים בעלי "אישיות " נבדלת,  אלא הם משקפים את מושג ה"עורביות" על כל רצף האסוציאציות שהוא מעורר בצופה.)  גם הכיתובים שהם חלק מהעבודות נעשו בעזרת שבלונות של אותיות  וכן המוטיבים העיטורים הרפטטיביים שבשולי חלק מהיצירות.

טביעת היד החופשית של אלה אלטר שנוספת, מחדדת את התחושה האפוקליפטית של המתבונן ביצירות: המטרה שנוטפת טיפות דם בעבודה "ויפרפרני ויפצפצני".   שלד גולגלת האייל ביצירה Save the golden donkey  .  ציור המבנה המשושה המתאר בית פרוץ ומנוכר בעבודה  Neverland,  או ציור השושן הצחור הנבול בעבודה "מים רבים".

חלק מן העבודות מעוטרות בדגמי תדפיסים דקורטיביים אולי על מנת לרכך את האימה,  ואולי כדי להדגיש את הבנאליות של הפחד והחרדה. אלה מביאים לעמעום תחושת החרדה ולהרגשת אי נוחות נוכח השילוב המוזר.                               האמנית שחררה מתוך תיבתה גם את התקווה: בכל אחת מהעבודות שתול קו של זהב. על מצע הכאב וההרס נובטים עלים זהובים  בהירים ונקיים של התחדשות של צמיחה. האופטימיות בעבודות צנועה, ביישנית,  מזערית אך בכל זאת נוצצת.

מקורות ההשראה  וההתייחסות של התערוכה משקפים קשת רחבה ממרכיבי עולמה של אלה אלטר, החל באיתני הטבע ,הבאים לידי ביטוי בתופעות  הגיאותרמיות של פארק ילוסטון דרך עולם החי והצומח על הכאב והנחמה שבו, וכלה בהיבטים פוליטיים של העולם התרבותי. האמנית משתמשת במקורות פילוסופיים-דתיים יהודיים ונוצריים, בשכיות ספרות ושירה  ומתכתבת עם העולם המגוון של האמנות הפלאסטית. כל אלה חוברים יחד ליצירה ייחודית בעלת שפה אישית עשירה ומגובשת. התערוכה דורשת מן הצופה בה, התבוננות מעמיקה: ראיית השלם וירידה לפרטים על מנת לחדור דרך הרבדים השונים לרמזים ולהקשרים השונים שבכל יצירה.

קרום דק הוא גוף של עבודות שיוצרות סימפוניה של כתמים קווים וצבעים שהכאוס והאפוקליפסה מהדהדים בהם. אלה אלטר השכילה לזקק את יצירתה ולתת מבע אמנותי לא פיגורטיבי לאימה. הרמוניה ודיסהרמוניה מתערבבים ומעניקים אסתטיקה צורנית לבעתה, אך, יחד עם זאת, האמנית מותירה את הצופה עם זיק של תקווה, ומטיבה לעשות זאת מבלי ליפול לקלישאות. התערוכה, ככל אמנות טובה, משאירה את המתבונן עם חומר למחשבה.