אז אחרי שקיבלנו את העקרונות הכללים של המטא-מוסר לביטול עצמי, כיצד עקרונות אלו באים לידי ביטוי? מה הם העקרונות הנוספים שמגיעים כתוצאה מאותו ביטול עצמי? אנחנו ממשיכים את ירידתנו בסולם ומגיעים לעיקרון המאוד ברור (כביכול) "לא תרצח".
התרגום האנגלי של התנ"ך טועה פה בתרגומו והופך את הדיבר לYou shall not kill, כלומר "לא תהרוג". אבל כותבי התורה בחרו להשתמש במילה "רצח" ולא במילה "הרג" בחוכמה רבה. כביכול היה יותר "מוסרי" אילו הם היו אומרים "לא תהרוג" ובזה מסיימים את הסיפור. "לא תהרוג" הוא חוק הרבה יותר מוחלט וברור באיסורו. אבל כשכותבים מטא-מוסר, כלומר עקרונות כלליים שעל פיהם יש ליצור את חוקי המוסר הפרטניים, צריך להיזהר מאוד שלא ליפול למלכודות לוגיות. אם האיסור אומר "לא תהרוג" ומישהו בא להרוג אותך, והדרך היחידה שלך להינצל היא להרוג אותו, האם האיסור היה תקף גם אז? האם בכך שהרשית לו להרוג אותך לא עברת על האיסור? כי הרי "לא תהרוג" צריך גם להיות תקף כשאתה עצמך הקורבן. מה לגבי המתת חסד? נושא טעון ומורכב זה נידון בהרחבה בכל המשנות המוסריות בעולם. אם אדם סובל ואין שום דבר שיעזור לו, וההקלה היחידה שלו מהסבל היא המוות, האם זה מוסרי להרוג אותו? האם זה מוסרי להשאיר אותו בסבלו? ומה לגבי הפלות? האם לאישה שנאנסה יש זכות להרוג את העובר שברחמה? גם זה נושא טעון ומעורר מחלוקת ברוב התרבויות בעולם. את המושג "רצח" תרבויות שונות פירשו בדרכים שונות, וזו בדיוק הסיבה שבגללה כותבי התורה בחרו להשתמש במושג זה. כל התרבויות וכל הפרשנויות מסכימים שהמשמעות של רצח היא לקיחת חיים ללא "סיבה מוצדקת". זו אותה "סיבה מוצדקת" שמשתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. גם השבטים הילידים של אמריקה, שהקריבו בתולות לאלים, האמינו שאסור לרצוח, אך הקרבת קורבנות אדם לאלים לא נחשבה "רצח", אלא הריגה עם "סיבה מוצדקת". אם כן מה היא אותה "סיבה מוצדקת נכונה"? מה ההגדרה ה"מדויקת" של רצח? האדם אמור ללמוד הגדרה זו מתוך עקרונות המטא-מוסר, כלומר מתוך עקרונות עשרת הדיברות. כאן לא המקום להיכנס לזה לעומק, אולי במאמר אחר.
אנו יורדים עוד שלב בסולם ומגיעים ל"לא תנאף". "ניאוף" פירושו יחסי מין בהסכמה בין שני אנשים שאחד מהם נשוי. אמנם מסורות דתיות הוסיפו למילה משמעויות נוספות (כגון מין בין בני זוג שאינם נשואים), אך אלו הן פרשנויות מאוחרות. המשמעות המקורית היא הדבר שמעניין אותנו כאן. מאוד מוזר שעיקרון כזה יופיע בתוך עקרונות מוסר מופשטים. איך יכול להיות שניאוף מופיע בין העקרונות, אבל פשע מין חמור בהרבה כגון אונס לא מופיע? אל לנו לשכוח שמדובר בעקרונות מופשטים, ואל לנו לשכוח את הזמן והמקום שבו הם נכתבו ואת עולם המושגים של האנשים שחיו באותו מקום וזמן. מהו ניאוף? למה זה נחשב למעשה לא מוסרי? מה ה"חטא" הגלום במעשה זה? ניאוף הוא בגידה, הוא הפרת הסכם. כשבני זוג מתחתנים בתרבות שלנו, הם מסכימים על בלעדיות אחד עם השני. ניאוף הוא בגידה בהסכם זה. העיקרון המוסרי של "לא תנאף" הוא למעשה "לא תבגוד". אז למה לא כתבו פשוט "לא תבגוד"? סביר להניח כי המילה לא הייתה קיימת. המילה "בגידה" לא מופיעה אפילו פעם אחת בכל התנ"ך. גם בספרות התורה שבעל פה נתקשה למצוא אותה. המילה בגידות מופיעה פעם אחת בתלמוד הירושלמי בסדר זרעים, מסכת פיאה: "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך כל בגידות שבגדת בי". המושג המודרני של המילה הוא מושג שהתפתח במאות השנים האחרונות. המילה העברית כנראה לקוחה מאותה התייחסות בתלמוד הירושלמי, ואין לדעת מאיפה הגיעה, אם כי סביר להניח שיש לה אולי שורשים ארמיים. בעברית אין גם הבדלה בין בגידה במדינה או בארגון צבאי ובגידה בין אנשים, דבר שקיים בשפות אחרות. זה לא אומר שבעולם העתיק הדברים האלו לא התרחשו, אך באופן מפתיע היחס אליהם היה אפור במקרה הטוב... אז כותבי התורה נאלצו להשתמש בשפה שעמדה לרשותם ובדבר הכי קרוב שהם יכלו למצוא כדי להבהיר את העיקרון באופן ש(הם קיוו) אנשים יבינו – על ידי הפרת חוזה מוכרת ומובנת לכולם שהיא הניאוף.
הדרגה הבאה בסולם מביאה אותנו אל "לא תגנוב". מכל העקרונות של עשרת הדיברות, עקרון זה הוא הברור והפשוט מכולם, ועם זאת האדם עד היום מוצא זאת קשה מאוד לכבד. למשל, אי פעם הורדתם מוזיקה שלא שילמתם עליה? כנראה שיצר הגניבה חזק מאוד בלב האדם, שאפילו בתוך החברה החרדית היו צריכים לעשות קמפיין הסברתי שהבהיר לאוכלוסיה שהורדת מוזיקה וסרטים באופן לא חוקי זוהי גניבה.
הדרגה הבאה בסולם היא "לא תענה ברעך עד שקר". שוב אנחנו נתקלים בניסוח כביכול בעייתי שלא לצורך. למה לא פשוט לומר שאסור לשקר? למה לא להגיד "לא תשקר" ולסגור את זה הרמטית? שוב, כמו ב"לא תרצח", ההחלטה לא לאסור בהיקף רחב מידי היא מכוונת. המטא-מוסר לא עוסק במקרים הפרטניים, אלא בעקרונות הרחבים. הכוונה המילולית של הניסוח התנכי היא "לא תעיד על רעך משהו שאיננו נכון". אם ניקח את העיקרון למקום נהיר יותר ננסח זאת ככה: "אינך יכול להפיץ דבר שקר באופן שיהיה לשקר זה השלכות על חייו של אדם אחר".
וכעת אנחנו מגיעים לשלב האחרון בסולם, והוא לא סתם ניצב בתחתית הסולם שלנו, הוא השורש של כל מה שנמצא מעליו: "לא תחמוד".
רבים תהו על האיסור הזה. מה זאת אומרת "לא תחמוד"? הרי החמדנות היא רגש בלתי נשלט. איך אדם יכול לא לרצות דבר שהוא חפץ בו? איך אפשר לשפוט מישהו על משהו כל כך אישי ופנימי?
ראשית, האיסור כאן לא מדבר על מה שקורה בלבבו של האדם, אלא על מה שהאדם עושה בעולם הפיזי כדי להשיג את הדברים שהוא חומד. אדם שחומד דבר מה שלא שייך לו, אך משאיר את ידיו בכיסיו, למעשה מכבד את האיסור "לא תחמוד".
החמדנות היא השורש לכל חטאיו של האדם. כל דבר מתחיל מחמדנות, בין אם אנחנו חומדים משרה טובה יותר, את רכושו של אדם אחר, את בת או בן זוגו של אדם אחר וכו'. החמדנות מובילה אנשים לשקר, לגנוב, לבגוד ולפעמים אפילו לרצוח. היא הבסיס, הצעד הראשון. אף אדם לא מבצע שום פשע מוסרי מבלי קודם כל לחמוד.
צריך להבין את המשמעות של המילה לעומק. כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא "חומד" אנחנו מדברים על רצון שהוא מעבר לצרכיו הנורמליים של האדם. על רצון במשהו שלא שייך לאדם. זה הרצון הזה שמעביר אנשים על דעתם לעיתים וגורם לפשעים קטנים כגדולים.
"לא תחמוד" גם מדבר על הביטול העצמי. הוא נקודת הקישור עם ראש הסולם. אנחנו מגלים פה שהסולם שלנו הוא בעצם לולאה. החמדנות היא השורש של החטאים האחרים ומובילה אותנו לכיוון אחד בסולם. ניצחון על החמדנות מושג בביטול עצמי וזה לוקח אותנו בכיוון ההפוך של הסולם. ואם נפתח את הסולם שלנו בחזרה למצב ישר, נראה שהסולם שלנו מתחיל בשיא הגשמיות, בשורש לכל הרוע, ונגמר בניצחון הרוח, בשורש לכל המעלות, שזהו הביטול העצמי.
ואלו הם המטא עקרונות שלנו שמהם אנחנו יכולים להסיק את החוקים החברתיים שעל פיהם יש לפעול. כיצד? בואו ניקח את שאלת האונס, אותו נושא שאנשים רבים לא מבינים איך יכול להיות שאיננו מקבל התייחסות בעשרת הדברות. אבל הוא כן מקבל התייחסות! מהו אונס אם לא מעשה שמתחיל בחמדנות ומביא אדם לגנוב דבר שלא שייך לו ולרצוח נפש של אדם אחר? אונס הוא גם בגידה – בגידה בחוקי המדינה, בגידה בחוקים החברתיים, בגידה בקורבן ובמשפחתו. אונס הוא מעשה לא מוסרי בעליל אם עוקבים אחר העקרונות של עשרת הדיברות. כך גם מרמה, שחיתות, תקיפה, ניצול וכל יתר הרעות שעושה האדם.
ללא קשר לאמונה, עשרת הדיברות הוא מסמך מרתק מבחינת הפילוסופיה של המוסר. כותביו הצליחו ליצור מערכת מתוחכמת ונצחית של עקרונות מוסר שמתוכם ניתן להסיק חוקים חברתיים בהתאם לזמנים המשתנים. לתקופתם הם חסרי תקדים ולאמיתו של דבר אני מאמין שגם היום אין בנמצא מטא-מוסר כה מקיף וקרוב לשלמות. |