כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    "לְאָן הִתְגַּלְגַּלְתָּ יַא דּוּדוּ?"* < ניצה צמרת

    14 תגובות   יום שבת, 17/8/13, 03:52

    בדיוק השבוע הובטח למיקי גולדנברג פיצוי כספי על זה שהלב של אחיו ואולי כמה אברים נוספים, הושארו בפורמלין וזכו לקבורה מאוחרת, ואני על הלב המיוחד  הזה רוצה לכתוב.

    הכרתי אותו תקופה קצרה יחסית. זה התחיל בגינה הציבורית בנאות אפקה. הוא עבר שם בדרך לאן שהוא וגם אני. הבטתי בהליכה המשונה שלו והבחנתי בכרס הכדורית הקטנה שצימח. הוא הקדים לומר לי שלום וחייך, ואני צחקתי משום שהיה בשלום שלו משהו מביך, כאילו, "היי את יודעת מי אני ותודה שאת מביטה בי בהתפעלות." אחר כך ראיתי אותו בקפה השכונתי (קפה ג'ו) ותמיד היו סביבו אנשים. באחת הפעמים היתה איתו גם בחורה שהכרתי וניגשתי לומר שלום. היא אמרה לו: "תכיר, זו ניצה והיא מטפלת בחסד." הוא שאל אם יש לי כרטיס ביקור, ואחרי יומיים מישהי התקשרה. היא הציגה את עצמה כמזכירתו והזמינה אותי לטפל בו. ככה בעצם התחילה ההיכרות שלנו. הגעתי מלאת חששות. לא בגללו. בגללי. טיפלתי באנשים בקליניקה שלי על מיטה מוגבהת ואצלו בחדר היה רק שטיח. הייתי צריכה לאלתר קצת ולהתגמש יותר מכפי יכולותיי. דודו היה נדיב. הוא שילם לי פי שניים ועוד. הבטחתי להתקשר ביום המחרת ולשאול מה שלומו. כך נהגתי עם כל המטופלים שלי. כשהתקשרתי הוא בירך אותי כמו מכרה ותיקה וביקש שאגיע שוב. אחרי כמה פעמים ביקשתי שיגיע אלי והסברתי שהגב שלי נשבר ככה. הכנתי אותו מראש - קומה רביעית [48 מדרגות]. הוא בא ונשאר לשתות ולדבר אחרי הטיפול. הוא הסביר לי שקומה רביעית זה לא לעניין מבחינתו והוא רוצה לקנות מיטת טיפולים כדי שאטפל בו אצלו בבית. המלצתי לו על מקום ביפו שמייצר את המיטות ונפרדנו.

    אחרי שעה הוא התקשר, "למה שלא תשכרי מקום בקומת קרקע או עם מעלית? אני אמליץ עלייך לכל החברים שלי והקליניקה שלך תשגשג."

    הסכמתי וחשבתי שזה מאוד הגיוני - להציע לי משהו לטובת העסק שלי. אחרי כמה רגעים הוא צלצל שוב ואמר שהוא מוכן לעזור לי לעשות את הצעד הזה. וכבר חשבתי שזה מאוד יפה מצידו והבטחתי לחשוב על ההצעה שלו.

    הקשר המקצועי-טיפולי שלנו המשיך... ופעם אחת כשקבענו וברגע האחרון הוא לא יכול היה להיפגש, הוא השאיר לי את התשלום במעטפה והתעקש שאבוא לקחת אותה מיד מתיבת הדואר שלו. היה בו משהו בסיסי של מנטש, משהו מאוד נדיר.

    היו לנו שיחות מעניינות אחרי הטיפולים, אני לא יכולה לומר שהיינו חברים, אבל היה דו-שיח שגלש להרבה דברים אישיים. הייתי יוצאת מהבית שלו ברחוב לאה ועושה את הדרך הקצרה לביתי ברחוב גליקסברג וחושבת על כמה הוא אומלל ועל כמה הוא מתאמץ לשחק אותה מלך העולם.

    הייתי מוטרדת בגללו ולא רק בגלל הנפילה בערוץ 10 אלא גם בגלל ההשלכות הפיזיולוגיות ההרסניות של מחלת הסוכרת על חייו כגבר וכל מי שמבין, מבין. ועכשיו תחשבו על השילוב הקטלני של כל זה עם הנעורים שחלפו והשפעותיה של המחלה עם התרופות הפסיכיאטריות שנטל ותבינו שהאיש שהיה פעם דודו טופז לטוב ולרע פשוט יצא מאיזון. הוא היה מספיק מפוכח בשביל לתרום לנזקקים ובאותה מידה לרצות לנקום בכל מי שעושה למישהו עוול, על-פי תפיסתו וכולל לו עצמו. אבל מי שעשה את מה שהוא עשה, לא היה הוא. הרוח הרעה הזאת שכילתה בו כל חלקה טובה היתה תוצאה של נזק תרופתי שנגרם לו. הוא היה מודע לעצמו ולא מודע כאחת. אני זוכרת שכשאמרתי לו, "דודו, אתה נורא מדאיג אותי,"  הוא תלה בי עיני סימן שאלה ואחרי רגע נדלק בהן זיק של שיגעון שהפחיד אותי וגרם לי להתקפל מביתו במהירות.

    באותו יום לא היה לו כסף מזומן וסיכמנו שהוא ישלם לי בפעם הבאה. חזרתי הביתה ברגשות מעורבים, דאגתי לו באמת, אבל לא ידעתי מה לעשות, מאידך לא אהבתי את תחושת הפחד שחוויתי והחלטתי לא לטפל בו יותר. התלבטתי אם לטלפן אליו ולהודיע לו על החלטתי. ודחיתי. חלפו יומיים או שלושה ובתיבת הדואר שלי היתה מעטפה עם התשלום במזומן וכמו תמיד כפול ועוד. בין השטרות היה פתק קטן מקופל שבו כתב לי:

    "החלטתי להפסיק את הטיפולים שלך, את מטפלת 'מחורבנת'"

    ובשורה מתחת "באהבה"

    ובשורה שמתחת לה חתם "דודו טופז."

    פתק קטן בכתב יד מסודר עם נטייה חדה כלפי מטה.

    יש מי שיאמר שהשורות הנופלות הללו הביעו סוג של הידרדרות. אבל מעבר לגרפולוגיה בגרוש, היתה כאן אינטואיציה חזקה מצדו וצורך להיות זה שאומר את המילה האחרונה.

     

    ראיתי אותו מאז שוב ושוב חולף בגינה הציבורית ויושב בקפה השכונתי, והייתי זו אני שהקדמתי לו שלום במילה או בניד ראש, אבל היינו כזרים זה לזו.

    לפני שעברתי דירה התקשרתי אליו. הוא שמח לשמוע את קולי כמו ילד שזכה בפרס, הוא פטפט אתי כאילו נפגשנו זה עתה ואנחנו ממשיכים בטלפון שיחה שנקטעה. לא הצלחתי להשחיל כמעט מילה. הוא הוציא לאור בדיוק אז ספר ילדים והבטיח לתת לי עותק עם הקדשה.


    אחרי כמה ימים במהלך האריזה יצאתי לסוּפר לאסוף ארגזים ריקים. כמו משמיים נקבע שבאותו יום אראה אותו יושב על הדשא וסביבו ילדים ומצלמות. הוא היה שקוע בהקראה לאוזניהם ואני עמדתי והבטתי בו רגע ארוך. לפתע הרים את עיניו ודיבר עם אחד הילדים, קולו היה רך. ניתקתי את עצמי מהמקום בחיוך, הייתי בטוחה שחזר לעצמו.


    את הספר לא קיבלתי. עברתי דירה ולא ראיתי אותו מאז.

    היום כשקראתי את הטור של שלמה ארצי, חזרו אלי דמותו הרכונה שם על הדשא וקולו הרך.

     

     


     

    ''

     

     

     

     

     

     

    * הכותרת נגנבה משירו של חיים חפר לזכרו של דודו אחר, דוד צ'רקסקי לוחם פלמ"ח אגדי. ואין בכך משום זילות או כוונה לפגוע בזכרו של הנ"ל.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: חגי אורדן 2013-08-19 13:49:23

      אחחחחחחח ניצה ניצה

       

      איך שאת מחדירה את הרוח האנושית שלך לכל אחד ואז רואה בו את הרוח הזו.

      ואז איך הואלא יהיה אנושי? איך? אין לו כבר ברירה איתך.

       

      הפוסט שלך משיב רוח.

       

      הוא היה כנראה בודד. מאוד מאוד בודד. ראיתי אותו פעם באיזה מכירה פומבית והדבר הכי חזק שיכולתי לציין שהוא בא לבד ונראה בודד.

       

      ובדידות אינה מומלצת . היא באמת יכולה לגרום למחלות גופניות ונפשיות.

       

       

      תודה חגי.

       

      אתה כנראה צודק. הוא כנראה היה בודד מאוד. עם קצת עזרה מידידיו משכבר הימים ולולא הפנו לו עורף, היה אפשר

       

      לדעתי לעזור לו, לסייע לו, לעודד אותו ולתמוך בו בתקופה הקשה .

      תודה. לגאיה, ללבנה ולמאיה113. שימחתן אותי בבואכן ובתגובותיכן

      צטט: קנולר 2013-08-18 15:16:57

      מאד כאב לי אובדנו של דודו טופז

      *תודה יוד.

      עם קצת שאר רוח, היה אפשר לעזור לו. 

        21/8/13 22:45:
      סיפור טרגי. ניצה , שתהייה לך שנה טובה ומאושרת !
        19/8/13 19:59:
      *כואב הלב עליו כבר עבר זמן מה וכבר לא פה אבל כל אימת שמזכירים אותו נצבט בי הלב. כתבת נוגע תודה לך
        19/8/13 14:11:
      מקסים....
        19/8/13 13:49:

      אחחחחחחח ניצה ניצה

       

      איך שאת מחדירה את הרוח האנושית שלך לכל אחד ואז רואה בו את הרוח הזו.

      ואז איך הואלא יהיה אנושי? איך? אין לו כבר ברירה איתך.

       

      הפוסט שלך משיב רוח.

       

      הוא היה כנראה בודד. מאוד מאוד בודד. ראיתי אותו פעם באיזה מכירה פומבית והדבר הכי חזק שיכולתי לציין שהוא בא לבד ונראה בודד.

       

      ובדידות אינה מומלצת . היא באמת יכולה לגרום למחלות גופניות ונפשיות.

       

       

        18/8/13 17:54:
      כשהנפילה היא ללא תקווה לשינוי כוון, כשכשהופכים להיות מ "הראשון" לעוד אחד שמנדנד. כשההזדקקות לאהבה לא מוצאת מרפא והגב לקיר לוחץ, יוצא השד שבמקרה אחד יכול להיות התחלה חדשה ובמקרה אחר יכול להיות הסוף..
        18/8/13 15:16:
      מאד כאב לי אובדנו של דודו טופז
      בועז, ראיתי שכתבת בתגובה כאן את מה שכתבת בפייס. תודה רבה על כפל ההתייחסות. הנה כי כן, מצאתי לנכון להעביר את הפוסט גם לפייס, רציתי לאפשר לכמה שיותר אנשים לקרוא. הפעם זה היה חשוב בעיניי. תודה שהגבת והתייחסת.
      תודה דרור. נדיר בעיניי שאתה מגיב. שימחת אותי
      היה ריחוק מתנשא בטור של שלמה ארצי, משהו עם חמלה, אבל מסויגת, ובנוסף גם וזהירות רבה. חלילה לי מלבקר את כתיבתו ועם זאת, התעורר בי הצורך לכתוב עליו אחרת.
        17/8/13 07:48:
      מרתק ועצוב
        17/8/13 07:16:
      הכרת פן נסתר של איש רב-פנים. אדם מוכשר ללא ספק. אך גם מוטרד..., ובמקום כול-שהוא, אקורד הסיום של חייו, צורם ככול שיהיה, מונע מרבים וטובים לכתוב ולדבר על החלקים היותר טובים שהיו בו. לאיש לא היו רגעי מנוחה רבים מדי, בחייו..., ולא נותר אלא לקוות שהוא זכה למנוחה, אחרי שאלו הסתיימו. כמה עצוב.