כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Serenity now, insanity later

    קישון וסיינפלד מתהפכים בקברם.
    הומור שיפיל אתכם מהרצפה לכיסא.
    לא לעדיני נפש, נרתעי גסויות ועבדי תקינות פוליטית!

    0

    החיים הם אמנות הפשרה

    10 תגובות   יום ראשון, 18/8/13, 00:10

    "החיים הם אמנות הפשרה" אמר פעם איש חכם.
    זה הייתי אני. זה היה כמדומני בסביבות יולי 2007, בשעת ערב מוקדמת.
    הייתי ישוב וקשוב אז על ספה בבית ידידה שננטשה לאנחות בידי גבר והזעיקה אותי לתמיכה.

    "גילי, הבן זונה נעלם לי כבר שבוע" אמרה לי בקול בוכים כשעה וחצי לפני כן בטלפון.
    מכיוון שאני עובד מסודר, פתחתי קריאה וניסיתי לסייע דרך הטלפון "עשית איתחול לממיר?" שאלתי.
    הבחורה הזכירה לי שהפנייה היא לתמיכה אישית ולא מקצועית ושאלה אם אני יכול להגיע כי לא נראה לה שזה משהו שיכול להפתר דרך הטלפון.
    "הכי מוקדם שיש לי זה ביום חמישי בין תשע לאחת עשרה" אמרתי לה, "יהיה מישהו בבית?".
    היא פרצה בבכי. עליתי על המאזדה ושעטתי בכיוונה.

    בהתחלה ניסיתי את כל הקלישאות הרגילות: "גבר זה כמו אוטובוס, תמיד בא עוד אחד" נתקל בפרץ בכי נוסף. מסתבר שהבחורה בדיוק חזרה מהשוק בקו ארבע ואוטובוסים לא באו לה טוב, לא ברמה המעשית ולא ברמה המטאפורית.
    "גבר זה כמו מונית ספיישל" ניסיתי וריאציה משלי, "לפעמים נותן קבלה ולפעמים לא".
    "לא נתן קבלה ולא הפעיל מונה" געתה הבחורה בבכי.
    "יהיה בסדר" זרקתי קלף מנצח. לא עבד. הבחורה כבר מספיק זמן בשטח כדי לדעת שלא יהיה בסדר.
    הרגשתי שמתחילות לאזול לי הקלישאות ועוד היה לי ניחום אבלים בהמשך הערב ולא רציתי להגיע מרוקן.
    "עזבי, מה שקורה צריך לקרות, הכל מלמעלה, אם היה צריך להיות - היה, מגיע לך יותר מזה" יריתי צרור אחרון במאמץ לא קל.
    הבחורה התייפחה בשלב הזה בעוצמות שלא היו מביישות מפוח עלים לפנות בוקר בסמטה תל אביבית שקטה.

    ישבנו בשתיקה מספר דקות. הבחורה נרגעה לאיטה ואני שקעתי בהרהורים.
    "החיים הם אמנות הפשרה" אמרתי לבסוף.
    היא קמה. "תעזוב בבקשה את המקום" אמרה.
    "סבבה" אמרתי, "זה מאתיים שקל על הביקור, החומרים הפעם עלי".
    "איזה חומרים?" היא שאלה.
    "עזבי" אמרתי, "עלי".

    חיבקתי אותה בפתח. אומנם אני כישלון טוטאלי ברמת האמפתיה הורבלית אבל חיבוק חם יכול לעשות אולי חצי עבודה.
    עשה גם עשה. הבחורה חיבקה אותי כחבוק טפלון ופישתן את ההברגה של הברז. תפסתי חרמנות.
    "אני גם מפעיל מונה וגם נותן קבלה" אמרתי לה באוזן, "משהו ספיישל".
    "אני חושבת שאלך ברגל בתקופה הקרובה" היא אמרה.
    "קיין קיינים הכל קיין" חשבתי לעצמי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/12/13 18:24:
      תודה מירב, שמח לראות שאת משלימה פערים :)
        5/12/13 10:40:

      איזה כשרון,,,

      אמרו את זה קודם לפניי,

      לא משנה....

        3/9/13 00:00:
      אני מפרסם בנוסף גם בבטאון המשפחה שמופץ בארבעה עותקים, אם כי אבא לא יודע לקרוא (שוטר), אמא אנלפאבתית (נו, התחתנה עם שוטר) והאחים שלי מתחכשים לי אבל נראה לי שקוראים בסתר. תודה גלי, שמח שנהנית.
        2/9/13 09:28:

      לא ידעתי, איפה אתה מפרסם את עצמך? ;-)
      גיל.. תענוג לקרוא אותך.
      אוהבת את היכולת הזו שלך.. אותי זה מצחיק.

        23/8/13 17:27:
      לידיעת הציבור, אינני מכיר את קרןשחף והיא אינה מכירה אותי :)
        23/8/13 11:55:
      וואו. מי זה גיל שלו? גדול!!!!! איך לא ידעתי על הכישרון המדהים הזה עד עכשיו? !! גאון של הומור ושנינויות. במיוחד אהבתי את הקטע אורז בולונז
        19/8/13 16:22:
      רציתי לקיים מספר מצוות נוספות אבל כפי שראית, הבחורה כופרת.
        19/8/13 14:34:
      אשריך שקיימת מצוות ניחום עגונות. מן השמיים תנוחמו
        18/8/13 08:18:
      תודה חגית, בוקר טוב ושבוע טוב.
        18/8/13 07:19:
      :) אני מתנצלת על החיוך מול שברון הלב שלה...איתחול ממיר ואיתחול בוקר נפלא...חן חן