מערכות חינוך לאומיות אינן יכולות להתמודד בצורה נאותה עם מורכבותה של ההיסטוריה או עם נרטיבים סותרים. הדבר אינו נובע מחוסר יכולתם של מורי תיכון או מחוסר בגרותם של התלמידים אלא מהיות בית הספר כלי חיברות , תפקידו של בית הספר הינו לשמור על הלכידות החברתית של המדינה ועל המוכנות של פרטים לקבל על עצמם את עול ההשתייכות לחברה. הדבר נעשה על פי רוב ע"י הדגשת העבר והגורל המשותף של אותה חברה. במקרה של מדינת ישראל, בתי הספר התיכוניים אף אמונים על טיפוח דורות נוספים של לוחמים אשר יהיו מוכנים לחרף נפשם למען המולדת. כיוצא מכך, בתי הספר עוסקים בטיפוח של מיתוסים כגון עוצמתו של הצבר אל מול עליבותו של היהודי בגולה, גבורתם של מתאבדי מצדה והניצחון של מעטים אל מול רבים.
האקדמיה לעומת זאת, דווקא מסוגלת להתמודד עם מורכבויות היסטוריות ונרטיבים סותרים וזאת משום שהוקמה למען הטלת ספק במציאות ולמען שאלת שאלות העשויות לערער על מערכת ערכים קיימת. האקדמיה נועדה לשמש היכל למחשבה חופשית ולתעוזה אינטלקטואלית, כזו המשוחררת ממנגנוני כוח ודיכוי של דת או מדינה. אם סיסמת בית הספר התיכון הינה "ציית!", אז הרי שסיסמת האקדמיה הינה "העז לחשוב", ובמאות השנים האחרונות החופש האקדמי שרבים כה חוששים מאובדנו הוא שאיפשר לחוקרים להבין את מורכבותה של הנפש האדם , לפצל את האטום ולהבין את היחסים שבין מזרח למערב.
כיאה למוסדות אקדמאיים מובילים בעולם, גם חוקרים ישראלים מעזים להטיל ספק במציאות המקובלת על מרבית החברה הישראלית. חוקרים אלו תוהים בקול רם האם הקמת המדינה בשנת 1948 לא לוותה בגירוש המוני של יושבי ארץ ישראל הפלסטינים, הם שואלים האם מדינת ישראל הגשימה את ייעודה ההיסטורי ומהווה בית מוגן עבור יהודי העולם או שמא עדיף ליהודי להתגורר דווקא באוטווה שבקנדה. הם דנים בקיומו של המושג "מלחמת אין ברירה" ומציעים כי אין עוד טעם בקיומה של התנועה הציונית שכן זו הגשימה את המטרה לשמה הוקמה, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
אולם, לצד החופש האקדמי וקיומם של חוקרים המוכנים להטיל בספק את היות כדור הארץ שטוח, קיימים גם אלו השואפים לחנוק את הרוח האקדמית ולהשתיק את חוקריה. בשנים האחרונות מי שלקחה על עצמה את המלחמה כנגד הרוח האקדמית בישראל היא תנועת "אם תרצו" המקדישה זמן ומשאבים לתיוג של חוקרים אקדמיים כפוסט ציוניים ובדרישה למנוע מחוקרים אלו לעמוד אל מול כיתות סטודנטים בישראל.
אל לנו לחשוב ש "אם תרצו" הינה תופעה ישראלית ייחודית. נהפוך הוא, בכל מקום ובכל זמן בו התקיימה מחשבה חופשית, התקיימו גם קבוצות אשר זעקו חמס. המאפיין המשותף של קבוצות אלו הינו חוסר המוכנות שלהם לקחת חלק בדיון ממנו הם חוששים והסתפקות ברדיפה אישית, בהפחדה ובהצגת המחשבה החופשית כאיום קיומי על החברה.
כך חברי "אם תרצו" עומדים מחוץ לכיתות האקדמיה במקום להיכנס לתוכן, וכאן טמונה פחדנותם. היה ואנשי "אם תרצו" היו כה בטוחים בצדקת דרכם, הרי שהיו נכנסים להיכל המחשבה ומתעמתים עם המרצים. חברי התנועה היו נרשמים לקורסים של מרצים "פוסט ציוניים" ומקיימים עימם דיונים מעוררי מחשבה אל תוך השעות הקטנות של הלילה. הם היו כותבים עבודות מחקר אשר סותרות את טענות המרצים ומאתגרים את הסגל האקדמי הניצב מולם. וכאן טמון יופייה של האקדמיה שכן המרצים היו מקדמים בברכה דיונים אלה ונלהבים מלהט המחשבה, משצף הדיבור ומן המוכנות של סטודנטים להתעורר לחיים.
המסקנה הבלתי נמנעת מפעילותה של "אם תרצו" איננה שיש חוקרים אקדמיים ישראלים שיש לגנותם או חוגים אקדמיים שחותרים תחת מדינתם, אלא שתנועת "אם תרצו" כה לא בטוחה בעצמה שהיא מפחדת מעצם שאלת שאלה פשוטה- מי את מדינת ישראל? בכך "אם תרצו" נותרת נאמנה למסורת היסטורית של סתימת פיות.
כשנתבקש להגדיר מה היא הנאורות, ענה הפילוסוף עמנואל קאנט כי ה "נאורות היא יציאת האדם מחוסר-בגרותו, שהוא עצמו אשם בו". ייתכן והגיע העת שגם חברי "אם תרצו" יתבגרו.
|