כותרות TheMarker >
    ';

    באנו לעבוד

    אחרי המלחמה

    5 תגובות   יום שישי , 16/2/07, 02:21

    בערב השנה החדשה 1/1/2007 התפרסם לראשונה ב YNET "מכתב המילואימניקים המשרתים בחזית האקדמית", שאותו כתבתי באוקטובר 2006, וציין את תחילתה של שנת מאבק נוספת של המילואימניקים במדינת ישראל ובשר הבטחון - מאבקנו להכרה כאזרחים שווי ערך במדינה, ולא כאזרחים סוג ז'.

     

    זה היה אחרי שבועיים רוויות אזעקות בחיפה, ואחרי 26 יום במלחמה שהחלטתי לכתוב את המכתב. יחד עם כמה חברים הקמנו צוות מצומצם שמטרתו היתה לבקש מהטכניון את השוואת תנאי הסטודנטים המילואימניקים בטכניון, לתנאיהם של שאר הסטודנטים.

    בסיום המאבק הקצר, המשכנו לתוך תקופת המבחנים הכואבת ורבים מאיתנו עוד לא הצליחו לשוב למסלול הלימודים בצורה מלאה. אנחנו ניאלץ לגרור את תוצאות המלחמה הזו עוד רחוק לתוך הסמסטר הבא.

     

    המכתב חוזר על מילים רבות שנשפכו אחרי המלחמה על התנהלות הצבא, האוניברסיטאות והמדינה.

    אז כאמור, הרבה כבר נאמר - הגיע העת לעשות.

     

    אנחנו אוספים כבר מספר שבועות חתימות מכל רחבי הארץ כדי לשלוח את המכתב, בסיום ההחתמה, אל ראש הממשלה, בתקווה לאסוף את מירב החתימות.

     

    חיתמו גם אתם על המכתב, כדי שנהפוך לגוף שהממשלה לא תוכל להתעלם ממנו.

    העבירו את המכתב לחברים ולרשימות התפוצה שלכם או את הקישור לבלוג הזה. רק כך נוכל להבהיר למדינה שמשרתי המילואים זוכים לאפליה משוועת.

     

     

    חשוב להבין:

    - המכתב אינו קורא לסרבנות, אלא מתנגד לה. אנחנו מתריעים בפני מדינת ישראל על האפשרות שתמצא את עצמה ללא מילואימניקים רבים, שחשוב להם יותר לקיים חיים רגילים מאשר לשרת חודש בשנה ולחזור חזרה לחיים עם סבך של בעיות כל פעם מחדש.

    - המכתב לא מכיל "הוראות הפעלה" ודרישות קונקרטיות כי הוא לא נכתב בידי נציגי כלל הסטודנטים אלא בידי קומץ בלבד. כאשר נגיע לשלב האופרטיבי של פעילותנו, נארגן נציגי סטודנטים מילואימניקים מכל רחבי הארץ על מנת לגבש את דרישותינו. הדרישה הראשית היא אחת: חקיקה מיידית של חוק מילואים, אשר מעגן את זכויות המילואימניקים ונותן מענה לבעיותינו.

     

     

     

    המכתב המלא:

     

    מכתב המילואימניקים המשרתים בחזית האקדמית

     

    לכבוד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט.

     

    אנחנו הילדים של חורף 82' . הורינו דקלמו לנו את הבטחת ההורים עוד כשהיינו קטנים: אנחנו לא היינו אמורים להילחם.

    למרות ההבטחה הזו, כשהגיעה הקריאה, עצרנו את חיינו, הפסקנו את הלימודים למבחנים והנפנו על הכתף את התיק שכבר היה ארוז בצד. לאחד מאיתנו היה מבחן ביום ההגעה לימ"ח. לאחת מאיתנו הטלפון צלצל כשהיתה בזמן כתיבת עבודה מול המחשב. המלחמה הרי לא ממש מבחינה בין מילואימניק לחברו. היא גם לא מבחינה בין מי שמצבו הכלכלי או האקדמי הוא טוב או טוב פחות.

     

     למרות זאת כולם הגיעו. לא היו לנו ספקות. "100% גיוס"- כך אוהבים לקרוא לנו בחדשות.

    את המחזות שראינו החל מהרגע הראשון לא הצליחה התקשורת להעביר במלוא עוצמתם. את האכזבה העצומה, את המחסור האדיר בציוד ואת חוסר האונים. הסיבה לכך היא שאף אחד מאיתנו לא אמר את אשר על ליבו כאשר היא עדין במדים. תחושות השייכות, הנתינה והנאמנות העיוורת היו בכל אחת ואחד.

     

    כשחזרנו לחיינו מהחזית הראשונה, הופתענו בחזית אחרת. דווקא לא ציפינו לדגלים, למחולות ולהכרת תודה ממלכתית. ציפינו לקבל, אולי בפעם הראשונה, יחס לא מוכר – יחס של הזדהות ועזרה. חשבנו שעשרות שנים, אשר עברו מאז הקרב הראשון, הספיקו להביא לכך שגם אתם תשכילו להבין שאם תולשים אדם מחייו, המחיר אותו הוא משלם בשובו הוא גבוה מאוד, לעתים גבוה מכדי שיוכל להרשות לעצמו לשלם.

    התבדינו. לא המדינה היא שהיתה לעזרנו. כדי לשמר את עמידתנו בחזית החדשה שנקלענו אליה, נשלחו משלחות מגופים רבים אל נדבני תבל. גויסו עבורנו כמה מיליוני שקלים, אשר יקלו עלינו לשלם את שכר הלימוד ולקנות מצרכי אוכל, בשעה שאין באפשרותנו לדאוג אפילו להכנסה ראויה. את הפצעים האקדמיים השותתים שלנו חבשו רק מספר מועט של מוסדות לימוד, ואילו האחרים לא מיהרו לנקוט עמדה, כנראה מפאת שאון המערכה הפוליטית הקרבה. היה זה רק מאוחר יותר שחלקם הצטרפו לכוחות הרפואה.

     

    מאוחר מדי. הוויכוח האם ניצח כל אחד מאיתנו במלחמה האישית, או הפסיד, עודנו רחוק מאיתנו... חלקנו עדיין המומים מחוויות הקרב, ולמרות שעברו מעל 100 ימים, עדיין מתקשים להתאקלם בחזית האקדמית. חלקנו כבר קיבל את הצווים לינואר ומכין את עצמו להמשך המלחמה הפרטית. אנחנו מרגישים בושה. בושה של סטודנט שצריך להשתטח בפני מרצו ולהתחנן להבנה ולהזדהות, בושה של עובד שצריך להתנצל בפני מעסיקו. הבושה בידיעה שבסיכומו של דבר ההקרבה שהקרבנו, חתכה חלק חי מבשרנו ומחיינו. רבים מאיתנו חוששים לפעם הבאה שייאלצו לחתוך חתיכה נוספת מבשרנו למען המדינה אשר לא מכירה בצרכינו.

     

    לצערנו גילינו, כי זו המדינה שלנו שלמענה נלחמנו, אשר לא מעמידה לרשותנו את התנאים המינימליים לחזור לחיים רגילים בשובנו מהמלחמה. רבים שואלים את עצמם: "מהי ההצדקה לכך שאני מקריב את הדברים החשובים בחיי: את נפשי, את לימודיי ואת עתידי למען מדינה אשר השמירה על הזכויות הבסיסיות ביותר כמו אספקת אוכל, ואלונקות למחרפים נפשם למענה, נמצאת בתחתית סדר העדיפויות שלה?"

     

    מדינת ישראל צריכה להסתכל לחייליה בעיניים ולהבין כי אולי הם לא יתייצבו למלחמה הבאה.

    אנו פשוט לא נוכל להיענות לדרישות המחמירות שהיא דורשת מאיתנו, אשר בהן אנו נתקלים בכל תקופת מילואים אליה אנחנו נקראים, בעתות שלום ובעת מלחמה:

    • הקרבת החיים

    • השפלה וביזוי עצמיים

    • השלמה עם מצבנו הנחות ומאבק הישרדות בדרך החזרה לחיים "נורמליים"

     

    אנו דורשים מהמדינה, שלא שעתה לכיווננו עד היום, את היחס הראוי לנו, הלומדים באקדמיה, עתידה של המדינה.

    אנו דורשים הכרה ממלכתית בסטודנטים המשרתים במילואים, הכרה כזו אשר תעגן את זכויותינו בחוק מילואים הלוקח בחשבון את צרכי הסטודנטים ואת הבעיות המיוחדות למגזר זה.

    אנו תומכים במאבק חיילי המילואים כולם, בדרישה לעגן את זכויותינו בחוק מילואים מפורש והוגן , כי כאשר נסיים את לימודינו, תהפוך הקרבת הלימודים להיות הקרבת הפרנסה וחיינו האישיים.

    לנו אין מדינה אחרת ולך אין חיילי מילואים אחרים. על החתום הסטודנטים המילואימניקים והסטודנטים המזדהים עם מחאתנו

     

     

    לחתימה אלקטרונית על המכתב:  http://www.petitiononline.com/6436056

    או שילחו מייל עם שם מלא, שם מוסד הלימודים (אם לומדים), וציון האם משרתים במילואים למייל: tech.milforum@yahoo.com

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/7/08 21:06:


      כל יוזמה שמחזקת את התורמים לבטחון המדינה ומשקיעים מיכולתם הפיזית והנפשית בעידן של "חברה העושה לביתה" - מבורכת וראויה לכל שבח ותמיכה . אני חושב שההון האנושי האיכותי שתורם לצמיחת המדינה ושגשוגה - מקורו באקדמיה ובמוסדות ללימודים גבוהים . אותו הון אנושי תורם רבות גם לחוסנה הבטחוני של המדינה .

      בהעדר חוק חינוך גבוהה חינם או מסובסד , המקובל בארצות אירופה , המינימום הוא לסייע לסטודנטים שגם לומדים וגם משרתים בצבא .

      מחזק את היומזה ומברך עליה !

       

        10/3/07 16:47:
      קורץ
        4/3/07 12:47:

      שלילי,

       

      זו יוזמה עצמאית וולונטרית שמקורה בסטודנטים מהטכניון, שהיא יוזמה א-פוליטית, ולא קוראת לסרבנות, להתפטרות או לשום דרישה אחרת שנגמרת  ב"ות".

       

      הדבר היחידי שאנחנו רוצים לקדם בעזרת המכתב הוא את חקיקת חוק המילואים למען המילואימניקים כולם, ולמען הסטודנטים המילואימניקים בפרט.

       

      ולגבי מחאת המילואימניקים של אחרי המלחמה:  הלוואי שהיו לנו התקציבים שלהם...

        4/3/07 02:52:

      אלה אותם מילואימניקים שדרשו מההנהגה להתפטר?

        16/2/07 02:51:

      שלום לך

       

      מגיע לכם הכל. כל מה שתבקשו. כולנו תלויים בכם, בחיילים המוכנים לצאת לקרב ( שלא נזדקק לכך) . לולא שעה מאוחרת הייחתי מרחיבה

      כל טו ותודה לך

      שבת שלום

      שולמית

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      nitzanp
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין