אחותי הקטנה ילדה בן בכור, נכד ראשון להורים שלי, אחיין ראשון לי ולאחי.

כל המעמד הזה שיחזר אצלי את רגשי האמהות הראשונים שחשתי בחיי, עוד בילדות, כלפיה וכלפי אחי. למרות הבדלי השנים המאד קטנים בין שלושתנו (שנתיים ביני (הבכורה) לבין אחותי, ושנתיים בין אחותי לבין אחי (הצעיר ביותר)), הרגשתי קצת כמו אמא של שניהם. אני זוכרת איזה מאורע מרגש זה היה בשבילי כשנכנסו לכיתה א', כל אחד בתורו, ואיך הייתי משקיפה עליהם מרחוק בהפסקות בחצר בית הספר. עבורי כל אחד מהם היה עטוף בהילה זוהרת, שהבדילה אותם משאר הילדים:הם שלי. דם מדמי. המשפחה שלי.

הלידה התארכה והייתה קשה, ואמא שלי, למרות האיסורים של אחותי ובעלה, הגיעה לבית היולדות יום אחר יום, והייתה דרוכה ומוכנה, מה גם שהיא רופאה ויכולה הייתה לסייע ולהסביר את משמעויות ה"התערבויות" הרפואיות השונות, אם היה צריך. לפנות בוקר של היום בו נולד האחיין שלי, התעוררתי בחמש בדאגה. לא ראיתי שום סמס מאמא שלי. התקשרתי והבנתי שהעניינים לא מתקדמים, והגעתי לאיכילוב. בדיעבד התברר שבדיוק כשהגעתי - הוא נולד. ב7:15 בבוקר. לאחר המתנה הצלחתי לראות את אחותי רגע לפני שפינו את המבקרים. זה נכון שתמיד לוקחים בחשבון שלידה עלולה להיות אירוע טראומתי, אבל אני הרגשתי שזה כל כך לא הוגן. למה דווקא לאחותי? ההרגשה הזו בכלל לא ראציונאלית. גם זה החזיר אותי לרגשות עמומים מן הילדות, לרצון שלי להגן עליה, כמו אמא שרוצה להגן על הילדה שלה מהעולם. וגם חשה אחריות מול המבט המאוכזב, העיניים העצובות והמאמץ לחייך. כל זה התערבב לי עם הרגע שבו ראיתי את האחיין היפהפה שלי, שהתאהבתי בו ממבט ראשון. אולי כי הוא כל כך דומה לאחותי, ומשרה עליי רוגע אינסופי, בדיוק כפי שאחותי יודעת להשרות עליי, גם כשהיא ערה... גם הוא, כמו אחותי, צנוע בדרישותיו, אוכל מעט, מתלונן מעט, וישן הרבה...תמיד אמרו לי, שכשזה אחיינים, זה אחרת. עכשיו אני מבינה כמה זה חזק כשחותם הדנ"א המשפחתי טבוע ביצור חסר הישע הקטנטן הזה.  זו התאהבות עמוקה ובלתי נשלטת. אני לא בטוחה למי מאיתנו היו כמויות גדולות יותר של אוקיטוצין בימים שלאחר הלידה. מיהרתי כל ערב אחרי העבודה לבקר בחדר היולדות את הקטן, וכשיצאתי משם, הרגשתי כאילו כל העולם דהוי, בצבעי שחור ולבן, כלום לא חשוב, הכל תפל, וחסר טעם, ורק החדר באיכילוב, בו נמצאים אחותי והקטנטן, זוהר באור יקרות, צבוע בצבעים, טועם מתיקות וצופן הבטחות...

וכמו שאמרתי, כל הסיפור הזה שיחזר אצלי ברבדים היותר עמוקים את רגש האימהות שדהה אצלי (למרות שזה הדבר האחרון שהייתי מצפה שיקרה דווקא לי)...

מאז (עברו שבועיים, ולכולם שלום ובריאות טפו טפו טפו!)  -חזרתי להסתכל על תינוקות וילדים שמטיילים עם הוריהם בפארק באהבה, ולחשוב על להקים משפחה עם בן הזוג שלי...וזה אחרי תקופה ש"התייבשה" בתוכי הכמיהה שהייתה בי בעצם מאז ומתמיד, אחרי שכל נושא ההורות היה נראה לי כמעמסה בלתי נסבלת...

אין ספק שהיצור הקטנטן הזה אוטומטית מעורר חרדה קיומית, אבל מאידך, האהבה הזו שמפעפעת מפנים כשרק מביטים בו, מקהה את כל זה.

חכם, כמו שרק הטבע יודע לעשות...