א. לא לצאת פרייר בשום מקרה - כעקרון ברזל ישראלי.

ב. להגשים חלום (כל דבר יכול לשמש כחלום לישראלי המצוי). בדרך כלל החלומות של הישראלי המצוי הם צנועים בהחלט: נופשון "הכל כלול" באנטליה למשל. נופשון שאת קורותיו ומאכליו הוא מתעתד לספר לנכדים.

השלום, הוא יודע כבר מזמן אותו ישראלי מצוי, הוא בלתי אפשרי עם הפלסטינים אבל הוא יחייך כמו אהבל לנוכח ניסיונותיה של ציפי לבני (מלובה במולכו משגיח הכשרות של ביבי) להשיגו. נו מה כבר יכול להיות - מדברים אתם קצת כדי לרצות את האמריקנים שנשיאם אינו יכול, גם אחרי 4 שנות כהונה, להבין את המציאות הגיאופוליטית בעולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט.

לקנות קורת גג סבירה - הוא התייאש כשהבין שהדבר נתון בידי ביבי, שהישראלי המצוי מעניין אותו כשלג דאשתקד. הייתה לו, לישראלי המצוי, הבלחה קטנה של תקווה כששלח לממשלה את יאיר לפיד אבל מהר מאד הבין שיצא פרייר, הדבר הגרוע ביותר מבחינתו. אז אם יזכור בעוד קרוב לארבע שנים יבוא חשבון עם אותו יאיר לפיד המחייך תמיד כמו חתול צ'שייר מ- "אליס בארץ הפלאות". והדגש הוא על "אם יזכור". כי בדרך כלל הוא הולך לים ביום הבחירות. לכן הפוליטיקאים הישראלים משתדלים לקבוע את מועד הבחירות בקיץ או כמה שאפשר קרוב יותר לקיץ. עבורם כמה שפחות מצביעים יאפשרו להם יותר השפעה ל"מתפקדים" שלהם שהם מסיעים לקלפיות. וזה פתח לקואליציות "חלומיות" שכמובן אינן משקפות את רצון הציבור אלא את רצון הפוליטיקאים. לישראלי המצוי אין כלל ציפיות מהפוליטיקאים. הוא בז להם והם בתגובה מוצצים את עמלו כמה שהם יכולים כדי שישרת את האינטרסים שלהם. 

לחיות בסביבה הגונה הישראלי הממוצע אינו מעז אפילו לחלום. הוא לא מאמין לאף אחד כעיקרון. גילו לו למשל אתמול בטלוויזיה שבכל העולם המערבי מחיר קילוגרם דבש הוא כ-12 ש"ח. כאן הוא משלם 45 ש"ח!. אבל לראש השנה הוא יקנה דבש - "אין ברירה". בדיוק על כך בונים שני יצרני הדבש הגדולים בישראל. הם משלמים משכורת למישהו שמהווה את "מועצת הדבש" או משהו דומה. יצור אנכרוניסטי מימי מפא"י העליזים. אין הגינות, אין תחרות והישראלי הממוצע ממשיך לשלם קרוב לפי 4  עבור הדבש מאשל הבריטי למשל. ויאיר לפיד ממשיך לשאת בידו את תיק העור שירש מאביו עליו השלום ולחייך (או נכון יותר לצחוק לו בפרצוף לישראלי המצוי) ולכתוב בפוסטים שלו על שוויון נשיאה בנטל.

אין שום ישראלי שיופתע מכך שההון השחור בישראל הוא הר ענק הנמדד במאות מיליארדים או שגילאי 40 כיום עלולים להישאר עם פנסיה שלא תוכל לפרנסם בזקנתם. זאת  למרות שהם משלמים לקרנות הפנסיה מאות רבות מאד של שקלים מדי חודש, זה כ-20 שנים וימשיכו לשלם אותם עוד כ-30 שנים. ויחד עם אותם בני 40 כיום, מאות אלפי עובדי מדינה, שוטרים, אנשי שירות קבע בצבא, שלא משלמים כיום פרוטה עבור הפנסיה שלהם כי המדינה מבטיחה להם פנסיה תקציבית בבוא העת, לא יקבלו דבר בזקנתם כי המדינה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפיהם . הסכומים לתשלום,  שאף אחד לא שם אגורה כדי לצבור אותם, גדלים "על הנייר" באופן אקספוננציאלי לסכומים אגדתיים. המספר נכון להיום הוא 600 מיליארד ש"ח.

על כן אין להתפלא שכל כך הרבה ישראלים, הורים לילדים קטנים, מהססים להאמין לראשי משרד הבריאות שהם פרופסורים לרפואה ולא מחסנים את ילדיהם נגד פוליו. את חוסר האמון של הישראלי המצוי בממסד אנחנו חייבים לביבי ושלטונו בן עשר השנים.