סיפורי סקנדינביה/ הבדאי
מסיפורי הדוד הנרי
בכל חג מולד, כבר קרוב ל-20 שנה, אני נזכר בהיכרותי עם האיש. את שמו שכחתי, ורגע הזכרון הוא תמיד כאשר סבא חג מולד השמנמן וטוב הלב, עטור הזקן הלבן רותם את האילים הצפוניים בעלי הקרניים הגדולות למזחלת שלו וממריא עם מתנות למרחבי כדור הארץ. זה הרגע שבו אני נזכר בידידי.
הכרתי אותו במעבורת ששטה בין העיר גדנסק שבצפון פולין לשבדיה. זאת הייתה מעבורת רגילה, שרבות כמוה נעות במימי אירופה. הובילה בבטנה משאיות, מכוניות פרטיות וסחורות שונות. בקומותיה העליונות היו תאי שינה, למי שהרשה לעצמו את התענוג הזה. ומי שלא, ישב על כסא על הסיפון או מתחתיו (תלוי במזג האוויר), או התהלך אנה ואנה בחוסר מעש. על המעבורת היו בדרך כלל ערב-רב של אנשים. נהגי משאיות, בעלי מכוניות שהעדיפו לנסוע עם מכוניותיהם בדרך הים, משפחות עם ילדים, פועלים וזונות שיצאו לחפש את פת לחמם בארצות נכר הסקנדינביות, ותיירים. המזנונים לא היו עמוסים כי בימים אלה של קריסת הקומוניזם, כשהפרוטה עדיין לא הייתה מצויה, רוב הנוסעים הביאו אתם צידה מהבית. לעומת זאת, פינת ההימורים – החוקיים והלא חוקיים – מלאה המון אדם. אולי יתמזל המזל... פה ושם אפשר היה להבחין בחלפני-כספים, שחיככו ידיהם בהנאה.
בבר המיותם עמד מוזג משועמם. רק ליד אחד השולחנות, בצד, ישב אדם בגילי, גבוה וחסון, נאה, שלפי בגדיו, כולל כובע אוסטרלי, היה ניתן לנחש שהוא תייר מאוסטרליה או חוקר טבע תמהוני, כזה שרוקד עם קרוקודילים. מה שמשך את תשומת לבי היה ששתה ויסקי און-דה-רוקס, בעוד שאני מעדיף בדרך כלל וודקה. הפעם הזמנתי לעצמי משקה לא אלכוהולי, כי מכוניתי הייתה בבטן האניה ולא רציתי להסתבך בבדיקות-שכרות הפתאומיות שהנהיגו בשבדיה. שאלתי אם אפשר להצטרף אליו. נענה ברצון, מעלה חיוך על שפתיו. ביקש את רשותי אם יוכל לעשן. שלף מקטרת ופיטם אותה ואני שלפתי סיגר. וכך התפתחה ידידות, שנמשכה בדיוק שנה.
לשמחתי גיליתי שהוא ממוצא נורבגי ומאז ומתמיד גר בנורבגיה, כך שהשיחה קלחה בקלות יתרה. "והלבוש האוסטרלי?". "לשם נוחות", ענה בפשטות. "תראה את הכיסים הרבים בחליפה. לכל כיס ייעוד משלו. לכל כיס נכנס סוג אחר של כדורים, וישנו כיס שמיועד לאקדח", אמר. עוד לפני שהספקתי לשאול לשם מה לו כדורים ונשק שלף מאחד הכיסים אקדח וכיוונו ישר אלי. מצב לא נעים. האיש שתוי למחצה, ידו רועדת ומבטו חודר את נשמתי. על מנת להסיח את דעתו שאלתי מהר: "ולמה הכובע?" חייך, נשען לאחור, החזיר את האקדח אל כיסו, וענה: "הכובע הוא הסמל המסחרי שלי. אני צייד". מדבריו הבנתי שכל חייו מרוכזים סביב הציד ותחביבו הוא גם מקצועו. חבר באגודת הציידים, כותב מדי פעם מאמרים, מקדם מכירות של כל מיני כלי נשק, לבוש וסכינים להפשטת עורות. במסגרת תפקידו הוא גם המוציא לפועל של גזרי דין מוות לבעלי חיים שטרפו בני אנוש, כגון זאבים או דובים, או במקרה של מחלת הכלבת. כשאנחנו לוגמים את המשקאות ומעשנים הסביר לי את עקרונות הציד, מתבל דבריו בקוריוזים מהחוויה. אין ספק, בחור עליז למדי, אדם כלבבי.
השיחה נסבה על הסיבה לביקורו בפולין. אמר שבנורבגיה יש בעיה של מכסות-ציד והגיע לפולין במטרה לבדוק את האפשרות לקבל רשיונות ציד לו ולחבריו. אלא שהזמנים לא היו טובים כי בדיוק השלטון הקומוניסטי נפל והבעלות על היערות עדיין לא ברורה, כך שהוא חוזר לנורבגיה בידיים ריקות. "אנסה את מזלי כעבור מספר חודשים, כאשר המצב יתייצב" הבטיח, יותר לעצמו מאשר לי.
כשהגענו לשבדיה, כבר כידידים ותיקים, שלף מבטן האניה ג'יפ מרצדס מהודר שבנוי במיוחד למסעות-ציד, עם גלגלים רחבים, מקדימה גלגלת לחילוץ עצמי ועל הפגוש קרני איל. נכנס לתוכו מתנדנד כמעה וכשקלט את מבטי המהסס, צחק שוב את צחוקו הגדול, שהאיר את פניו הנאות: "אל תדאג. השוטרים השבדים לא יעצרו אותי על שיכרות. הם מכירים אותי. מקסימום ינפנפו לי לשלום". קצת התביישתי ב"לאדה" המסכנה שלי אבל שמחתי שלא שתיתי משקאות חריפים. אותי השוטרים השבדים לא מכירים. ירדנו בכבש הספינה והוא התרחק בחריקת צמיגים.
כעבור חודשיים התקשרתי אליו לקבוע פגישה למועד צאתנו שוב לפולין. כשלא הצלחתי להשיגו התקשרתי לאגודת הציידים. שם אמרו לי שהוא פצוע כתוצאה מתאונת ציד (ברקע שמעתי קול צחוק של מספר אנשים) והועבר לבית חולים באוסלו. מצויד בבונבוניירה עטופה בנייר מרשרש הגעתי לבקרו בבית החולים. קצת היה לי מוזר שהופניתי למחלקה שמטפלת בשברי לסת. כששאלתי, כולם בדלפק הקבלה גיחכו.
לחייו וסנטרו היו עטופים בתחבושות, אבל הפגיעה בפניו אפשרה לו ללכת ללא הליכון או כיסא גלגלים. כשתהיתי לפשר הפגיעה עיוות את פניו במה שאמור היה להיות חיוך ואמר: "לא תאמין לסיפור. כל חברי לא מאמינים לי וצוחקים ממני. הם בטוחים שקיבלתי סנוקרת הגונה מאיזה בעל מקורנן". עניתי לו שכבר עברתי הרבה בחיי ושום סיפור כבר לא יפתיע אותי. בחיוך מר, שהסב לו כאבים רבים, אמר שאפילו הרופאים והאחיות בבית החולים לא מאמינים לסיפור שלו. התעקשתי לשמוע. "לא תאמין מה שקרה לי", חזר על דבריו, מתקשה לדבר. אך כל כך היה נלהב לספר לי את סיפורו שהתגבר על הקשיים. סיפר על חברה אמריקאית שפיתחה משרוקית שמיועדת לצייד אילי הצפון. משרוקית שמחקה את קולה של נקבה מיוחמת. כששורקים בה אמור להגיע האיל בריצה ולספק את תאוותה.
ידידי, שקיבל את המשרוקית לניסוי, נסע צפונה והתמקם ביער, במקום שלפי מיטב ניסיונו ממנו אמור האיל לצוץ ולרוץ אל בת זוגו המזדמנת. אחרי שהתמקם בנוחות וכיוון את ציוד ראיית הלילה ואת הרובה – שרק במשרוקית. זו הייתה שריקתו האחרונה באותה המשרוקית. האיל אכן הגיע בריצה, אבל לא מהכיוון שהוא ציפה לו, כי אם מאחוריו. כשסובב את ראשו בהפתעה מצא עצמו מביט הישר אל עיניו של איל בעל קרניים עצומות, עצבני, ומאוכזב שבמקום נקבה מיוחמת מצא צייד טיפש. האיל, במקום לשלוח מכתב מחאה ליצרן המשרוקיות, הביע את מחאתו בקרניו ועיוות את פרצופו של ידידי, כולל הוצאת כמה משיניו. ידידי הספיק לירות ברובה מבלי לכוון, דבר שגרם לאיל להמלט, ולאחר מכן גרר עצמו לג'יפ המהודר והמאובזר בכל טוב ובעזרת מכשיר קשר הזעיק מסוק חילוץ שהעבירו לבית החולים הקרוב. לצער שנינו הוא לא היה יכול להנות ממעדני השוקולד שהבאתי לו כי היה מסוגל רק לשתות בעזרת קשית. נפרדתי ממנו באיחולי החלמה לבביים ובהבטחה לשמור על קשר, שאותה קיימתי באדיקות דתית. אין ליהודי כמו מצוות ביקור חולים כדי להבטיח את העולם הבא.
פגישה נוספת עם הצייד הייתה בשעה שכבר שוחרר מבית החולים והפעם תכננו להגיע יחדיו לפולין. הוא – על מנת לנסות שוב להשיג רשיונות ציד, ואני – לשם ענייני. הצעתי לו שלא לבוא הפעם לפולין עם הג'יפ המהודר כי לא נראה לי שתהיה לו תחבורה חזרה לנורבגיה. ג'יפים כאלה היו נעלמים בפולין כאילו בלעה אותם האדמה. הוא שמע בקולי, אבל כנראה שלא ירד לסוף דעתי. כאשר פגשתי אותו בשדה התעופה של אוסלו, נזפתי בעצמי: "מילא הצלקת שמושכת מבטים, אבל למה לא הזהרתי אותו גם להתלבש כאחד האדם?!" אין מה לעשות. כבר היה מאוחר מדי לשעור נוסף. טסנו לורשה ולוויתי אותו לתחנת הרכבת כי כוונתו הייתה להגיע לילניה גורה, אתר נופש וציד בהרים. ידידי נעמד על הרציף עם שתי מזוודות מעור משובח, מצלמה יקרה על כתפו, לבוש בבגדי הציד המהודרים שלו וחבוש בכובע האוסטרלי הנצחי.
אבל בציד כמו בציד. פעם אתה צד ופעם אתה ניצוד.
לא רחוק מאתנו הבחנתי בשתי צועניות צעירות ויפות. עמדו יחד, לבושות בבגדי הצועניות המסורתיים, שיערן השחור גולש מעבר לכתפיים ומחשוף מפתה, עטור מחרוזות מבריקות, מגלה יותר מטפח. הן עמדו שם, מביטות בעוז ישר אל הצייד. לרגע נפלו פני, אך התעודדתי שהן שתיים ואולי גם לעברי תיפול איזו עצם נאה. כאשר הבחינו שמשכו את תשומת לבנו החלו צועדות לקראתנו. הצייד חייך אליהן חיוך מזמין והן ענו לו בחיוך רחב, מלא שיניים צחורות. מבוכתי לא נעלמה ממנו. "תראה", אמר בצניעות, כמתנצל, "כנראה שיש יתרון לצלקת שלי". כל כך היינו שקועים בהזדמנות שנעה לקראתנו עד שלא הבחנו במספר צועניות נוספות, שצצו מכיוונים שונים של הרציף. כולן, כולל היפיפיות "שלנו", התנפלו באחת על הצייד בצרחות אימים. הן הפילו אותו ארצה ותוך שניות, במיומנות מקצועית, הצליחו לשדוד ממנו כל מה שהיה לידו, עליו ובתוך כיסיו. אחת מהן חצצה ביני ובינו, שולפת כלפי ציפורניים ארוכות צבועות בלקה אדומה כדם. עד שהחלטתי באיזו טקטיקה לנהוג כלפי אותה גברת, נמלטו כלעומת שבאו, משאירות אותו שוכב חסר אונים וחסר כל, בבגדיו בלבד. האנשים מסביב היו אדישים והעמידו פנים כמי שלא מבחנים במתרחש. בסביבה לא נראה כל שוטר או אפילו עובד רכבת. הושטתי לו את ידי והרמתי אותו. בדק בכל כיסיו הרבים וגילה שהם ריקים. נעלמו המזוודות, המצלמה היקרה, הטבק והמקטרת, השעון שהיה על ידו, הכובע – בקיצור – הכל.
לרגע עמד המום. ואז פרץ בצחוק רם ואמר משפט, האחרון שציפיתי לשמוע ממנו בסיטואציה זו: "ישו, איזו חוויה!!! גם לסיפור הזה חברי בפאב לא יאמינו לי!!!"
העליתי אותו על מונית והבאתי אותו לשגרירות נורבגיה. יותר לא פגשתי אותו, ואני מבין ללבו. מאז שפגש אותי החל ביש המזל שלו בעולם, והכי גרוע - איש לא מאמין שזה קרה לו.
במחשבה נוספת, אני לא יודע כמה חיות בר בפולין חבות את חייהן לאותן צועניות שחיסלו את רשיונות הציד של ידידי הצייד.
© כל הזכויות שמורות |