כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (6)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      23/8/13 13:30:
    עשית לי חשק לאכול עוגת פרג....וגם להאזין לשיר לָה קוּקָרָצָ'ה", ♥ שבת שלום
      23/8/13 09:01:
    הבוקר, "גלריה" עיתון "הארץ". נטע אלכסנדר - "בכל העולם חושבים ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט פורץ דרך, אבל האקדמיה מעדיפה לדשדש עם רשף לוי (רשף לוי - "לצוד פילים", מצחיק ומומלץ, נומיקן) נטע אלכסנדר מבקר את חברי האקדמיה הישראלית על כך שלא כללו את הזאב הרע בנבחרת חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר, בעוד בעולם הסרט קוצר תהילה. אויה אויה.
      23/8/13 08:26:
    שבתשלום, לשורק ולך ולפרג בפרט ! (אני בסרט הזה כבר לא אהיה... בדקת אותו במקומי).
      23/8/13 01:37:
    * יפה סוף שבוע נפלא שבת שלום שנה טובה
      23/8/13 01:36:

    בדיוק היום בדקתי איפה הסרט מוקרן קרוב לכאן. אמרו לי ללכת לראות.

    עוגת פרג. חזרתי לאכול אחרי שנים שלא אכלתי אותה בגלל .. טוב. נראה  לי שזה לא המקום או הזמן. אוהבת אותן. אוהבת פרג ברמות.

    את הציור של מתי זוכרת מפוסט אחר שלך. ושתי השורות הראשונות יחד הזכירו לי דררות על עץ אחד שבמקרה נכנסו לי לפריים אחד פעם. בלי שידעתי שהם שם. וחברה הלכה משם ישר לאותו משל מערה. דררה לא ממש תוכי. הוא אולי רק נראה. וכן, זה לא לגמרי קשור למשל המערה, רק לפעמים ה שלא רואים לא אומר שהוא לא נמצא.

     

    אם את בעניין של מצוירים. לא רק לקטנים אלא גם לגדולים וצריכה להעביר את הטעם (של הסרט) לא של העוגה ממליצה על epic בכל פה. סרט מופלא.

     

    ולקראת סוף שבוע נפלא!

      22/8/13 23:39:
    מעלה חיוך בשעת לילה .............עוגת פרג מממממ......גמני מוכנה
    0

    אחר צהריים של שבת, חברים, סרט, זאב רע, עוגה...

    6 תגובות   יום חמישי, 22/8/13, 22:56

    ''

     

    22.8.2013

    אחר צהריים של שַבָּת, חברים, עוגה....


    סימה שאלה אם אחרי המסעדה נרצה ללכת לסרט. שאלתי איזה סרט, אמרה שהישראלי האחרון, שאלתי איזה, לא זכרה את השם. אמרתי שיש סרט אחד שאני לא רוצה לראות – "מי מפחד מהזאב הרע." לא נזכרה. זה קורה לסימה שהיא לא זוכרת. גם לי. חשבתי שקלושים הסיכויים שהיא תקנה כרטיסים לסרט היחיד שאני ממש לא רוצה לראות. הסכמתי.
    לא אגלה את שמה של המסעדה בה אכלנו כי זו מסעדה קטנה ושכונתית וגם ככה היא מלאה תמיד. אכלתי המבורגר צמחוני. שכחתי להחליף את תפוחי האדמה בסלט וכך מצאתי את עצמי מול פרוסות עבות של תפוחי אדמה שחומים ומפתים. אורי, שישב די רחוק ממני, שלח אצבעותיו ועזר לי, אבל אני חוששת שהקלוריות הן על חשבוני כי התפודים היו בצלחת שלי, וכלל ידוע הוא שהקלוריות הן על חשבון בעל הצלחת. כך רזו רבות מחברותי הטובות (הפחות הגונות שבהן. )
    היה טעים. אחר כך המשכנו לסרט – "מי מפחד מהזאב הרע" נו מה, ברור.
    למרות שקרו לי דברים שאינם קורים למרבית האנשים בעולם, עדיין, שלא בטובתי, אני אוחזת באותה עמדה חסרת זהירות– "לי זה לא יקרה," ונקלעת למצבים שכבר מזמן הייתי צריכה ללמוד להימנע מהם. כך נכנסתי לאולם 5 בקולנוע "לב דיזנגוף" לצפות בסרט היחיד שלא רציתי. תגידו שלא הייתי חייבת להיכנס לסרט ואני חסרת אופי. יתכן. אבל חשבתי שאם כבר – אז כבר. וגם סוכם שאחרי הסרט הולכים לאכול עוגת פרג שאפתה חוה. כשמדבור בעוגות פרג בכלל,  
    ועוגת פרג של חוה בפרט, אני הראשונה להעיד על עצמי שאין לי אופי.
    הסרט עשוי היטב. תסריט מעולה, מותח, מבעית, מחריד ומשעשע בו זמנית. בימוי מצוין, משחק מצוין – צחי גראד, ליאור אשכנזי, רותם קינן, דב'לה גליקמן, מנשה נוי, דביר בנדק ואחרים. הזאב הרע מנצל אמצעים קולנועיים באופן מיומן, המוסיקה משרתת היטב את התסריט ומגבירה את המתח והחרדה של הצופים, גם אלה (כמוני) שצחקו ברגעים המשעשעים שהיו מבעיתים בו זמנית, הישג ראוי לציון. אין ספק שיוצרי הסרט – אהרון קישלס ונבות פפושדו יודעים את המלאכה ועשו דבר נכון,  מה שקורין בעברית צחה – "וֶול מֵייד פִילְם."
    דא עקא, שלטעמי נעשה כאן הדבר הלא נכון. הסרט כלל לא היה צריך להעשות. הוא עוסק בפדופיליה וסאדיזם ונוגע בפחדים הכי עמוקים שלנו לגבי בנותינו הקטנות. נורא. הבטן מתהפכת. סימה, שהיא בעלת קיבת ברזל, יצאה מהאולם לפני תום ההקרנה, קיבתה לא עמדה בזוועה שנראתה ונשמעה על המסך. אני שואלת את עצמי למה דבר כזה צריך להיות על המסך? איך יתכן שהסרט מקבל פרס ראשון בפסטיבל "פנטסיה?" מה פנטסטי בסרט? – מראה גופה ערופת ראש של ילדה כבולה בידיה וברגליה לכסא לאחר שעברה אונס ועינויים? פדופיל  ששוברים לו אצבע אחר אצבע? אני מניחה שהיוצרים חשבו כי מנות הזוועה הענקיות שהם מגישים לצופה, מדממות, בוטות, מוגזמות – יהפכו למופרכות ומגוחכות דווקא משום כך. אבל זה לא עבד. סדיזם זה סדיזם. פדופיליה היא פדופיליה. ועוד קודם לכן – איך תסריט כזה מקבל תמיכת הקרנות בארץ? הרי הלקטורים הינם בני אדם כמוני, כמוך. למה שאדם שפוי ירצה לראות כזה דבר מופרע, סוטה. סרט הוא יצירה מורכבת ביותר הדורשת תזמור מדויק של צוות גדול. שרשרת של מקבלי החלטות. איך יתכן שאנשי מקצוע כה רבים מצאו לנכון להשתתף בעשיית סרט שעוסק בפדופיליה וסדיזם. המון כישרון, מאמץ, ממון נרתמו לעשיית הדבר הלא נכון באופן הנכון. מדכא. מייאש. נראה שאינני מבינה דבר בתעשיית היצרים האפלים מסוג זה.
    יצאנו מהסרט אחוזי פלצות שהטבענו בעוגת הפרג שהייתה עשויה נכון - עסיסית, פריכה ומתיקותה מדוּדה, והייתה גם הדבר הנכון – מוצאי שבת, חברים, עוגה. וכשמתחברים שני "הנכונים האלו" נוצר תענוג גדול. היושבים סביב השולחן הם חברים וותיקים של מתי, בן זוגי, חדשים לי. אין לי מושג מה הם יודעים עלי, וודאי לא מעט, אני אישה עם "סיפור." לאט לאט מתגלים "הסיפורים" שלהם. מפעם לפעם נגיעות קלות בחיי שהיו, מפעם לפעם נגיעות בחייהם שהיו, שהווים, ללא חטטנות חוקרת, ללא שיפוט, בסקרנות עדינה, השיחה מנוקדת בהפתעות, כמו הצימוקים החבויים בעוגת הפרג, המתפצחים בפה ומשהים את הבליעה כך שנרגיש היטב בטעמם המיוחד ומרקמם השונה שמדגיש את טעמו המיוחד של הפרג. ותחושת חופש מתפשטת בתוכי דווקא עם ידידים אלו שאינם שותפים עתיקים לחיי, והשיחה בינינו

    אינה מכה הד עמוק של עשרות שנים שמרטיט את הרקמות העמוקות בגופי. וזאת עם אהבתי הגדולה לחברותי שהן חלק בלתי נפרד מרקמת חיי, כמו עוגת (*)"המָקוֹש" שאופה אימי, האהובה עלי ביותר.
    אבל אין ספק שהחבר המפתיע ביותר הוא התוכי שגר מולי. עדיין לא ראיתי אותו אבל הוא כנראה רואה אותי, מפני שכאשר אני תולה כביסה הוא שורק את השריקה ההיא ששרקו אחרי גברים פעם, לפני המון שנים (עוד שורקים היום? 
    הודעת אס. אמ. אס שורקת?) וכאשר אני מאחרת לפתוח את חלון חדרי בבוקר הוא מאיץ בי ואינו חדל עד ששפתי נושפות לעברו שריקה זהה ואנו מנהלים דיאלוג שרקני בו אני מעדכנת אותו בקורות אותי מליל אמש, והוא מחווה דעתו. ולפעמים כאשר נחה עליו דעתו, לא תאמינו, אבל זו אמת לאמיתה, הוא שורק את מנגינת "לָה קוּקָרָצָ'ה",
    ולפעמים, כאשר נחה עלי דעתי – אני מחזירה לו, ושנינו בדואט – אני "לָה קוּקָה" והוא "רָצָ'ה," או להיפך.

     

    (*) מָקוֹש – פרג, בהונגרית
    למעלה, דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים". 

    דרג את התוכן: