את "ליליה לנצח" (Lilja-4-Ever) ראיתי עם חברתי היפנית, מוטוקו, ב"נשיונל ארט גלרי" בסידני, אוסטרליה.

שתיינו היינו אז סטודנטיות לקולנוע ונהנינו לצפות בסרטים יחד.

מידי שבת ורביעי היו (ואני בטוחה שעדיין יש) הקרנות חינם של סרטים בגלריה סביב נושא מסוים.

את "לילייה לנצח" ראינו במסגרת פרוייקט "מיעוטים בעולם".

הסרט מספר על לילייה, נערה אסטונית בת 16, לאחר התפרקותה של ברית המועצות לשעבר.

היא חיה עם אימה בשכונה עניה ונידחת, באחד מבניני הרכבת המכוערים.

פעם היה שם איזה מפעל נשק שסיפק עבודה לעיירה, אבל היום הוא עומד ריק ועזוב,

כשמידי פעם נערים ונערות באים להסניף שם דבק.

קשה שלא להתאהב בלילייה היפה עם הפנים המתוקות, המבט הנוגה והצחוק הגומתי המדבק, לנוכח הניכור והריקנות שזועקת מכל עבר.

עשרה מדורי גהנום עוברת לילייה המסכנה.

אימה, נוטשת אותה לטובת גבר זר, שמבטיח לה גדולות ונצורות בארה"ב,

דודתה מתנכרת לה ומעבירה אותה לדירה מעופשת ללא שום תנאים סניטרים,

חברתה בוגדת בה והיא נאנסת על ידי חבורת נערים שיכורים,

 בסופו של דבר נאלצת לילייה, לחטט רגליה מידי פעם לעיר הסמוכה ולעבוד בזנות למחייתה.

נחמתה היחידה היא, וולודיה, ילד מוכה בן 11, שמאוהב בה עד כלות ומוכן לעשות הכל בשבילה.

אך שום דבר לא משתווה לאותה פגישה גורלית עם  אנדרי,

בחור רוסי נאה, שעוקב אחריה במכוניתו המפוארת כשהיא חוזרת מה"עבודה".

הוא מספר לה שהוא נוסע לשוודיה ומציע לה להצטרף אליו ולעבוד בקטיף של תפוחים.

לילייה, שמתלהבת מההתעניינות המזוייפת של אנדריי, קונה את הסיפור (נו באמת? ממתי מגדלים תפוחים בשוודיה?)

היא עוזבת את אסטוניה ואת וולודיה המסכן והתלותי ונוסעת לשוודיה לבדה (אנדריי מבטיח לה שיגיע מאוחר יותר).

כשהיא מגיע לשוודיה מחכה לה שם סרסור אלים, שלוקח את דרכונה, כולא אותה בדירה ומעביד אותה בזנות ללא הפסקה.

לילייה הופכת לשפחת מין ללא פנים או זהות, כשאף אחד מהגברים שאיתם היא שוכבת לא טורח להתייחס למצבה האבוד.

זהירות: זוויות הצילום והקלוז-אפים של האקטים המיניים, לא מחמיאים למין הגברי, בלשון המעטה.

למעשה, הם עוררו בי בחילה עד כדי התנזרות ממין ומגברים בכלל, שבועות רבים לאחר הצפייה בסרט.

הסרט קשה לצפיה ולעיכול.

כל הזמן אתה נמצא בציפיה שמשהו או מישהו יגאל את הנערה המסכנה הזו מייסוריה,

ממש בא לך להושיט את היד, לחבק אותה ולהגן עליה מפני העולם שהתאכזר אליה בגיל כה צעיר.

אבל שום דבר לא קורה, להיפך, המצב רק הולך ונעשה גרוע יותר.

הבמאי השוודי, לוקאס מודיסון, עשה כאן עבודה מושלמת.

הוא השכיל לקחת תסריט שעל פניו, נראה בנאלי להחריד, ולהפוך אותו למאסטרפיס. 

הבימוי המדויק עד ירידה לפרטים הקטנים ביותר, השחקנים שאני בטוחה שנבחרו בקפידה מרובה והצילום הבלתי מתפשר,

עושים את הסרט להרבה יותר מסתם עוד כרוניקה של מוות ידוע מראש.

אני בדר"כ מחזיקה מעצמי בחורה חזקה שלא בוכה בסרטים,

אבל הסרט הזה היה כל-כך חזק ומטלטל והמשחק היה כל-כך אמין ופוגע,

שפשוט היה קשה לי להתנתק והרגש שהציף אותי רק רצה להשתחרר.

התביישתי שמא חברתי היפנית, מוטוקו, תראה אותי בוכה.

הסתכלתי לעברה וראיתי אותה מאנפפת חרישית כשדמעות לחות מציפות את לחייה.

הרגשתי הקלה, אם היא בוכה גם אני יכולה, ונתתי לדמעות פשוט לזלוג מעצמן.

איזה לזלוג? כל הסכרים נפרצו והיה חשש להצפה ממש.

כשיצאנו מהסרט ישבנו לשתות כוס קפה בפארק, עדיין המומות מהמראות הקשים,

הדלקנו סיגריה בלי מילים והבטנו לעבר השמיים הכחולים והעצים הירוקים.

הנוף הפסטורלי הרגיע אותי, אך התחושות הקשות והאכזריות הבלתי מתפשרת, לא עזבו אותי זמן רב.