פוסטים פופולאריים
-
יומן מסע
17/4/09 | 1029 צפיות
-
בננות ירוקות
30/7/13 | 2168 צפיות
-
המוזגת מגיעה לארץ הקודש ומגלה תגלית מרעישה
24/12/11 | 1022 צפיות
-
גשם
14/12/10 | 1397 צפיות
-
יומן מסע- שנים עשר
23/10/09 | 925 צפיות
-
חולות נודדים IV
9/2/12 | 1514 צפיות
-
מסבאת הספן הגידם- המוזגת לומדת לזהות את המציאות
29/7/11 | 956 צפיות
-
רעב
22/12/09 | 1080 צפיות
-
הספן הגידם - קריאת התרנגול מבשרת את זריחת הירח.
9/9/10 | 1062 צפיות
-
יומן מסע- חלק חמישה עשר
20/11/09 | 699 צפיות
-
קליק
29/11/08 | 928 צפיות
-
הספן הגידם- המוזגת שוקעת בשינה עמוקה אך לא בשנת ישרים.
14/9/10 | 653 צפיות
-
ג'ורג'
21/12/10 | 1132 צפיות
-
המוזגת על עוללי הכרוב, וגם- על ציור, מתמטיקה, נהג מונית והאמת.
9/8/13 | 1241 צפיות
-
פחות על עוללי הכרוב ויותר על אינגה המהממת
3/2/14 | 1228 צפיות
-
ישראל 2013 - עושים כבוד לדגל!!
17/1/13 | 962 צפיות
-
המוזגת מתמודדת עם מערכות מורכבות
16/12/11 | 946 צפיות
-
קרינגטון משלם ביוקר על טעות של המוזגת, וגם היא.
17/9/11 | 902 צפיות
פוסטים אחרונים
- אבידות ומציאות 27/9/14
- אבל להומי 3/7/14
- שנה 15/5/14
- עוללי הכרוב. סיום הסאגה ההזויה 22/3/14
- שבע נשים וגבר- שידור חוזר וחג שמח 14/3/14
- גוסטף. או- לכל פתרון יש בעיה. 15/2/14
קו פרשת המים
כששאלתי אותך, לא כל כך מזמן, איך אחרי כל כך הרבה שנים של חיפושים , בכל כך הרבה מדינות, מצאת את הספינה ההיא, מכל המקומות שבעולם דווקא בחור נידח שבצפונה של גרמניה, לא ידעת לענות לי.
"איך נזכרת בזה פתאום?", שאלת, ולא ידעתי להסביר, כי שום דבר במאמץ של המזגן להבריח את אדי החום שנלכדו בתא המכונית, ושום דבר בקרני השמש, ששיחקו על מי הטורקיז הצלולים, לא הזכיר את העיר האפורה והקפואה ההיא. אז שתקתי, בזמן שאתה ניסית להעלות באוב תמונות שאבדו בזמן. אינני זוכרת הרבה מגרמניה, חוץ מאשר הבהילות שלנו לסיים את העניין שלשמו הגענו ולהסתלק ממנה. גרמנית, אני תמיד אומרת, או שהיא באה לך מתוך סרט פורנו, או שהיא באה מתוך האופל.
אבל את ליבק אני זוכרת. הגענו בערב אחרי נסיעה ארוכה, ומצאנו מלון צנוע בקרבת תחנת הרכבת. החדר שקיבלנו היה פינתי. מוזרשדווקא הפרט הזה נחרת בזיכרוני, או שאולי אני רק מדמיינת חדר עם שני חלונות גדולים, הפונים לדרום ולמערב, עם אדן רחב שאפשר לשבת עליו ולהשקיף על הרחוב. אחרי הכל, חלפו מאז שנים רבות.
בבוקר, יצאנו לכיוון הנמל, ברגל, כהרגלנו אז, כדי למצוא את החלום שלנו. העיר, כמו ערים אירופאיות אחרות, ספגה הפצצות כבדות בימי המלחמה הגדולה, הן כפעולות תגמול על הבליץ , הן כיוון שזו עיר הנמל היחידה של גרמניה לחוף הים הבלטי. שכונות רבות נחרבו אז, וכמו בערים האנגליות שהופגזו, ניכרו אותות השיקום בתערובת הייחודית של ישן וחדש, קדרות של ימי הביניים המשובצת בחלונות ראווה מוארים, שמפתים את העיניים בעיצובי זכוכית תוססים.
אני זוכרת שהייתה שם כיכר מרוצפת אבן, ואיך נמלטתי מזרועות הקור, אל בטנה החמה של חנות צעצועים כדי לקנות מתנות לבנות. קניתי להן מריונטות מעץ, שבין רגליהן משתלשל חוט. כאשר מושכים אותו, הן מניעות את רגליהן וזרועותיהן מעלה ומטה .
______________________________________________________________________
רק שהדברים לא הסתדרו כמו שחשבנו, אולי בגלל שבמקום להפליג לגדנסק, יצאת לכיוון יוון, ואולי בגלל שהם לא נועדו להיות.
התקשרת מגיברלטר וסיפרת על המים שחדרו פנימה, ועל טלטלות הסערה, ועל איך שאפילו המלחים הנורווגים הקיאו את נשמתם, וכששאלת על הילדות שמעתי את ההיסוס בקול שלך.
התקשרת מסיציליה, ונשמעת עייף ואמרת שאתה מתגעגע .
כשאני מספרת את הסיפור , אני בוחרת תמיד בצד המצחיק שלו, ומבטלת אותו כעוד הרפתקה. אולי פעם אספר גם את הצד ההוא, אבל היום אני רוצה לספר שהוא היה קו פרשת המים שלנו.
"קו פרשת המים" הוא ביטוי נפלא. אני אוהבת אותו מאד. קו דקיק , כחוט השערה עוביו, אשר נקוות בו רק אותן טיפות יחידות סגולה, שנחתו לאורכו בדייקנות נדירה, וממנו יפרשו במדרון- זו לימין, וזו לשמאל, זו למזרח ואחותה למערב.
______________________________________________________________________
אגרתי הרבה כעס אז. כעס על שויתרת על החלום שבשלו אהבתי אותך. על שלא הלכת עד הסוף. ואולי, הכעס היה קיים עוד לפני, והספינה הזו, שאמורה הייתה להיות ה"תיקון" שלו, הרגישה לי, אז, כהזדמנות האחרונה. מכל מקום, כך הרגשתי; וחשוב לי לומר את הדברים. לא כדי לדבר על הכעס, אלא כדי לדבר על החיים. לראות דברים כהווייתם. איבדתי אמונה אז. בנו. וחלפו שנים עד שהשתקמה.
מצחיק. במחשבה של בדיעבד אני נזכרת איך בכל פעם שילדתי עברנו דירה. אחר כך, כשהשתקענו בבית קבע, נפרדנו בכל פעם ששיפצנו אותו. אני רואה בזה סמליות לקטבים המנוגדים אליהם נמשכנו. יציבות ונדודים. מציאות וחלומות.
ומה שביניהם. ________________________________________________________________________ היום יום שישי. בדיוק שנים עשר שבועות מאז שאינך. אני שטה על גלי געגועים, ומשתדלת לא לגעת ביום ההוא ממש. השחזור הזה, בכל יום שישי, של השעות האחרונות, שעה אחר שעה, מייסר אותי. אני משמיעה מוסיקה שאהבנו, וכשאני גולשת לשירים מלנכוליים מדי, הילדים מחליפים אותה. הם עדיין כאן, עושים "משמרות אמא" , כדי שלא אשאר לבד. מה אני יכולה לומר? הצלחנו. באמת שהצלחנו.
קשה לי לזכור את השלב שבו עברנו משתיקה לדיבורים ואם זה היה לפני ששכבנו או אחרי (האף שזה היה "ביג אישו" אז,) . מה שבטוח הוא שאפילו אז היינו זוג. או התחלה של. גברים מכינים סנדויצ'ים רק כשהם רציניים. נשים מכבסות.
|
תגובות אחרונות
-
face
בתגובה על גשם
-
גברת1
בתגובה על שנה
-
face
בתגובה על יומן מסע
-
face
בתגובה על חולות נודדים IV
-
זכות התשוקה
בתגובה על אבידות ומציאות
-
נסיכת החלונות
בתגובה על מדבר.
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה רבה פרודת.. גם אני ממעטת להיכנס לכאן, גם כן מסיבותיי , אבל את יותר ממוזמנת, בזמנך החופשי. האם בדיעבד היה זה קו פרשת המים שלך? :-)
תודה .
זה חשוב?
תודה ההלך, על שהילכת כאן . ריגשת אותי מאד בתגובתך.
ישנם אכן מקרים נדירים. כמו המצב האחד שאת זוכרת, אך לרוב אין זה כך. החיים דינאמיים ומורכבים מכדי שיהיו פתרונות חד משמעיים לדילמות שהם מציבים בפנינו.
תודה לך מקרב לב על שהתרגשת.
כן. אך לכאן? או לכאן?
ברור שהסיפור שסיפרת, אמיתייי. לא לחיכם כתבתי: כתיבה מהבפנוכו...
(~:
את שמה של ספינת הדייג ההיא, אני לא זוכר...
לאיש קראו (אם אני לא טועה...) - מרקו.
"המפלט האחרון" הייתה מסעדה שהוא, בעזרת חברים טובים, בנה
בעצמו מקרשים שנפלטו מן הים אל החוף.
המסעדה הייתה ממוקמת לא הרחק מחוף נעמה, קרוב למקום
שנקרא, דולפין 9.
ויום אחד, סערה גדולה הרסה את המסעדה והעלימה אותה. האיש
בנה אותה שוב...
(לימים, אחרי שסיני הוחזר למצריים, הקים האיש מסעדה באילת
שגם לה הוא קרא, "המפלט האחרון". אני לא יודע אם היא עדיין קיימת...
והסיפור על אותה ספינת-דייג, עוד ארוך מעט יותר, בעצם..., הרבה יותר.
הלוווווו. גם זה סיפור אמיתי, ואפילו לא סיפרתי את הסוף שלו,
ולגבי הספינה ההיא, אם תגיד לי את שמה אני עוד עלולה לזהות אותה,
לגמרי במקרה, איישתי לתקופות את החדר האחורי של אותו מפלט.
ולזה ייקרא: כתיבה מן הבפנוכו !!!
(~:
וזה מאוד הזכיר לי סיפור על ספינת-דייג אחרת,
סיפור אמיתיי שקרה לפני כמה וכמה עשורים
ומעורב בו חתיכת-טיפוס אמיתי.
בוגרי ויוצאי שארם-א-שייך זוכרים אותו בגלל
מקום שהיה נקרא, "המפלט האחרון"...
בכול אופן..., זה תמיד משהו של פעם בחיים.
רבקה, את הופכת להיות הססמוגרף שלי לענייני מינון ואיזון.
אני יכולה רק לבקש שתתני לי תמיד מדידות אמת, ותתריעי ללא חשש כשאת חושבת שאני מזייפת.
תודה לך. גם על כך שחייכת בסוף :-)
חיבוק וירטואלי זה חיבוק שתפור על בני אדם לא של חיבוקים, כאילו דא???
קבלי אחד בחזרה ממני, וחישבי על שני בייטים שמתחבקים ברחבי הרשת, מרגש לא? :-)
תודה עומרברקוביץ :-)
והספינה שטה. עד שהיא כבר לא.
פוסט או אולי חלקים. זוכרת חלק(ים) מאז.
פתיתים של שלג לא יודעת למה. את ליבק אוהבת. גם אותך.
בובות מריונטה וספינה מעץ. וחלקים עוד פעם חלקים שאיכשהו עם כל הכאב הזה מסתדרים.
שבוע טוב. שיהיה. חיבוק (מוזר לי לשלוח חיבוק וירטואלי תמיד מוזר לי. אני לא בן אדם של חיבוקים )