כותרות TheMarker >
    ';

    שינויים בהרגלי הצמיחה

    התחלתי לכתוב במרץ 2007, זה התחיל די כואב, אחר כך זה קצת נרגע, לאט לאט התרגלתי, ועכשיו אני גם נהנה מזה. תהנו :)

    עמית

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    זוג תחתונים ספייר וגי'רפה אחת פחות

    5 תגובות   יום שבת, 24/8/13, 19:57

    אֵם כל החרדות שלי היא להיתקע בלי תחתונים באיזה חופש או חלילה שהייה ארוכה מדיי מחוץ לבית לדוגמה חופשה.  אני זוכר את מירב רודפת אחריי עם שתי מזוודות בבית ומפצירה בי לא לארוז כל כך הרבה תחתונים. "אנחנו נוסעים רק לסופשבוע וארזת מעל ומעבר, מה נראה לך שאני אסחוב את כל זה?" ולמה כל כך הרבה טי-שירטים וג'ינסים? גם ככה נרבוץ רוב הזמן בבריכה, או בים וגם ככה אני צריכה לסבול את החום של אילת פלוס שני ילדים ואתה בטח רק תאכל כל היום" תארוז רק קומץ ותתחיל לארוז לילדים." נתתי לה את המבט האומלל שלי, קיללתי בלב קללות שרק רומנים יודעים לקלל והחלטתי לזרום – הכל למען הדיאטה ושלום בית.

     

    בלילה חלמתי שנגמרו לי כל התחתונים ושלחו מטוס מיוחד מאילת במיוחד למפעל בתל אביב עם ארגזים של תחתונים. המפעל נסגר ובמקומו הקימו מפעל שמייצר אוכל לחיות בספארי. מאז אני לא חולם כלום. דמיינו את הסלקטורית שואלת אותי – "ארזת לבד?" הלוואי אני נשוי גברת אני נשוי!!! נשואים לא אורזים לבד ובטח לא נתנו להם להבריח תחתונים למזוודה! מירב ממשיכה: למה לקחת את זה, כמה מפה ולמה רק משם? תחליף את הבגדים שעילי יטוס איתם, המכנס הזה קטן עליו, ואתה יכול לחזור עם המכנסיים שאתה טס איתם, ובכלל אין מקום בתיקים כי הכל מלא בציוד שנורקל שלכם. ממש! הרגעים האלה שמזכירים לי כמה אהבה היתה שם מתחת לחופה, ואיך הכל מתגמד ערב טיסה לחופשת הקיץ שלנו בעיר השמש התמידית הגדושה הו כמה היא גדושה בעשרות אלפי נופשים וצרפתים שעשו עלייה, לא יודע צרפתים. פעם עשיתי בגרות בצרפתית ומאז משהו קרה.

     

    אנחנו עם שני תיקים, תיק גב שעולה איתי למטוס עם עודף מצפון היות וגם זה לא עבר לה חלק בגרון, ויש כמובן את עניין הפאוץ' – אתה לא לוקח איתך את הפאוץ'!  גבר עם סנדלים, גופייה ופאוץ' זה כבר טו מאץ' עבורה. אני כן לוקח איתי את הפאוץ' תקפצי לי! בסוף הגנבתי את הפאוץ' איתי למטוס בתוך התיק גב שעלה איתי גם כן. התכנון היה שאני טס עם עילי, והבנות מצטרפות בערב. לא ברור אבל גם כשעלינו עילי ואני למטוס, הרגשתי כאילו היא צופה בי עם משקפת מהמשרדים שם בשדה דב. רק שלא יבלוט לי הפאוץ' מהתיק. עוד כמה סילסולים ברומנית על העודף תחתונים שאין לי. אכן התכנון הצליח, נחתנו עילי ואנוכי באילת.

     

    רק שעה לקח למצוא מונית בגיהנום של החום האילתי אחרי הנחיתה, לעמוד כמו איזה סמרטוט בקבלה במלון ולרטון קשות אל מול הפקידת קבלה שהם טעו בהזמנה, להגיע לבריכה ולגלות שאין מגבות ובדיוק הלכו להביא אותן, ולהיזכר כל הזמן בזה שאין לי מספיק תחתונים ושאני חייב לנהוג בתבונה. עילי מבסוט אש בבריכה, אני מנסה לגבור על החרדות שלי ואנחנו משתוללים בבריכה – האיכות של הזמן של הבונדינג, ואני כבר עם נוסח ראשון של מכתב תלונה להנהלת המלון.

    בערב הבנות הגיעו. גילי בעגלה, מירב בעצבים. מייד הלכנו לסעוד את ארוחת הערב של כולנו בחדר האוכל של המלון. לקח קצת זמן למצוא כיסא לתינוק לא שבור אבל בסוף מצאו לנו ואכלנו, כהרגלי אכלתי כמו בהמה, שבענו ואז מתחיל סבב בדיקות חיוניות לקראת ההשכבה של הילדים.
    לפתע מירב משנה צורה. היא פולטת שאוי ואבוי. אני מעקם את הפרצוף, כלומר היה לי ברור שהיא לא ארזה לי עודף תחתונים ושכחה להביא איתה והיא ממש מתבאסת על עצמה, בואו לא ניסחף זה לא שאנחנו עדיין יוצאים או משהו כזה. אבל זה היה מאותם אוי ואבוי מהסוג הנורא מכולם. תוך דקות הפכה לחיוורת וסיננה שאוי לא שוב פעם – בחצי חיוך? מה לעזעזל. דובר צה"ל מודיע על בובה נעדרת. בובת פרווה שגילי מאוד מאוד קשורה אליה ולא ממש מסוגלת לישון בלעדיה – היודעה בשם – "הג'ירפה של גילי". הג'ירפה של גילי זה הדבר הקרוב ביותר שיש לגילי בעולם הזה לרבות המשפחה שלה, הגננת שלה, החדר שלה, המיטה שלה, האמבטיה שלה, הצעצועים שלה, וכל העולם הזה של גילי הופך נטול משמעות ללא הג'ירפה הזו שגילי סוחבת איתה לכל מקום. או במילה אחת – שיט.

     

    אני מניח שהג'ירפה של גילי עדיין מוטלת במושב האחורי של איזו מונית אילתית מתוך אלפי מוניות אחרות שדוהרות בכבישי העיר יומם וליל. אני מניח שהג'ירפה של גילי לא שיערה בנפשה שכך בסופו של יום עתור ריצות וסידורים, היא תישכח או תינטש זאת לעולם לא נדע במושב האחורי. אין הרבה דברים שג'ירפות יכולות לעשות באילת, לא שנורקל כי אין מסכות לג'ירפות, לא להשתזף ובטח לא לשחות עם דולפינים. מקסימום לאמץ איזה נהג מונית אילתי על הדשבורד ולשמוע ג'אז בים האדום. כל יום שאלנו בקבלה אם במקרה הגיעה לשערי המלון ג'ירפה שדבוק אליה איזה נהג מונית פרוותי, אך לשווא. אנחנו מקווים שטוב לה איפה שהיא לא נמצאת.

     

    גילי חיפשה אותה וחיפשה אותה, קצת יבבות, המון צרחות, דמעות ועוד. בסופו של דבר היא הסתפקה באיזה סוס קטן פרוותי שגם אותו השכלנו לארוז. לכל אורך הנופש נתתי למירב את המבט הזה של איך שכחת את הג'ירפה של גילי במונית! נקמה על כל זוג תחתונים שהשארתי בבית. לפעמים זה עזר לי, בדרך כלל לא.

    לראות את עילי בחוף אלמוג משנרקל כמו מקצוען היה השיא שלו ושלי בכל הקיץ הזה. מאוד חששתי אבל ההכנות היו למופת, ההסברים כנראה גם הוא נהנה מכל פיסת טבע שהוא ראה דרך המסכה. היה גיבור אמיתי ואני לצידו משחרר עוד קצת ועוד קצת, כבר גבר קטן ואנחנו חולקים ביחד את הפלא הזה של שונית האלמוגים. ואז הוא החליט שנמאס לו. אז ביקשתי ממנו שיחזור למקום שגילי ומירב יושבות בו. בפנים לא הייתי רגוע ואחרי חמש דקות מצאתי אותו על החוף עם כפות רגליים שורפות – "אבא לא הבנתי אותך טוב אז חיכיתי לך פה". מזל שאני מכיר את זה הילד. יום אחרי זה תירגלנו שוב שנירקולים וללא ללכת לאיבוד כי ג'ירפה אחת פחות זה כבר יותר מדי.

     

    אט אט נגמרים לי התחתונים וכך כבר מתחיל לעבור לו סופשבוע קסום של המון בגד ים, בריכה, שני ילדים מתוקים, הורים שפוכים אך מרוצים, המון קלוריות, שפשפת נוראית שלי כי מישיהי לא נתנה לי לארוז את כל התרופות שאני רגיל אליהן, וג'ירפה אחת שבוייה באיזו מונית עליה השלום.

     

    חזרנו בטיסה, מאחוריי ישבה תינוקת צרפתייה מפוצצת באבעבועות רוח, לא נשמתי ואז מירב עוד מבקשת ממני להרים לזו הילדה את המוצץ כי הוא נפל. בינתיים אני בסדר. הגענו הביתה שטפתי את הבית לבוש באחרון זוגות תחתוניי שנארזו בכל כך הרבה תשומת לב. רבנו, השלמנו וכנראה את החופש הבא נבלה עם הוריי – אמא שלי ומירב הן החברות הכי טובות שיש. למות!

     

    היום, ברטרוספקטיבה של שבוע שחלף, אני מצוייד בליין חדש של תחתונים לרבות שני בוקסרים שעדיין לוקח לי זמן להתרגל אליהם. סיור משותף של עילי ושלי בקניון באיזה סניף של שילב, מוכרת אדיבה במיוחד ומצאנו לגילי ג'ירפה חדשה! מדובר ללא ספק באחות תאומה או לפחות באותו פס ייצור של איזה פועל סיני. אימייל תלונה למלון. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

     

    חופשת קיץ משפחתית ראשונה משותפת לכולנו – ממליץ בחום.

     

    עמית

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/10/13 19:24:
      אני עוד נוהגת לנהוג לאילת - זו בכלל סאגה מהגהנום. זכורה לי במיוחד נסיעה אחת, כשהקטנה שלי היתה פעוטה, בדיוק לפני הגמילה מחיתולים. יצא שנהגתי איתה לבד לאילת. היא, במושב האחורי, 4 שעות, בלי חיתול. כל תחנת דלק בדרך, עצרתי לבדוק פיפי. ברור, שהפיפי הארור הופיע, רק בפקק שהתהווה לו להכעיב, בצומת להבים ושוב, בעליות המסוכנות, ביציאה ממכתש רמון. כן, איפה שאין שוליים ו-כן, היה כבר חושך. הפעוטה התאפקה למופת עד פונדק נאות סמדר. והחופשה עצמה... אין לי מושג, בטח היתה סבבה.
        29/8/13 07:49:
      גם אתה רומני??? (: הרומני שלי, עשה לי את המוות שנים, על כל דבר שארזתי. משום מה, בחופשה האחרונה הוא התייאש מנדנודיו. אני אורזת המון תמיד ולא שומעת לאף אחד בנושא (: המשיכו להנות ונתראה בחגים. *
      יפה, ענין הבוקסר. לי יצא פעם לטוס לפרו עם כל הנעלים של המשפחה המורחבת ויתר הציוד אבד....
        24/8/13 22:27:

      נשמע לי חופשה שיגרתית של כמעט כל משפחה.
      כיף אמיתי.צוחק
      [רק צריך יומיים חופש לבד אחרי, להירגע]....הסנני

       

      שבוע טוב

      נשמע כיף....((: