כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    מושכת בחוטים: דיוקן ע' - ספורי בדים

    35 תגובות   יום שבת, 24/8/13, 23:11

     

     

    מושכת בחוטים : דיוקן ע. וסיפורי בדים

     

     

    המתעניינים מוזמנים לצפות בסרטון לפני קריאת הרשימה בבחינת מתאבן.

     

    http://cafe.themarker.com/video/2972840/

    הסרטון: מושכת בחוטים - נורית צדרבוים 2013

     

    היא נכנסה לסטודיו שלי, פתחה זוג עיניים ואמרה לי "את חייבת להביא אותה לתערוכה, כזאת עבודה אין לנו". ידעתי על מה היא מדברת. על התערוכה המיועדת 'סיבית – היוצרים בחוטים' – שתפתח תוך שבוע בבית האמנים ע"ש שאגאל, בחיפה. האוצרות הגדירו את התערוכה כסוג של ביאנלה, יוצרים/ות מכל הארץ ייקחו בה חלק.


    ידעתי על התערוכה אבל גם ידעתי שאני לא מתכוונת להשתתף בה, וטעמיי עמי. נורית אפשטיין האוצרת, התבוננה בעבודה ארוכות, ובקשה, התחננה, לא ויתרה "את חייבת להביא אותה לתערוכה, אין כזאת, אין בכלל דבר כזה".


    ואני רק עכשיו הכנתי את הסטודיו שלי להיות גלריה לתצוגה. צבעתי קיר שלם בירוק במיוחד משום שידעתי שהעבודה הזאת על כל מורכבותה, אמורה להיות שם          "אני לא מורידה אותה מכאן" אמרתי לה "היא צריכה להיות כאן". "אז תעשי עוד אחת בדיוק כזאת" התעקשה.

     

     

    וזה מה שהיא ראתה על קירות הסטודיו שלי


    ''

    דיוקן ע.- וספורי בדים - נורית צדרבוים ,פרט, 2013

     

     


    ''
    דיוקן ע. וסיפורי בדים - פרט, נורית צדרבוים 2013

     

     

     

    חייכתי, ממתי אני עובדת בפס ייצור. אני לא ממחזרת את עצמי ועושה אותה עבודה שוב. כל תהליך של יצירה מוליד אצלי את הדבר הבא, החדש, האחר.


    לא רציתי להשתתף בתערוכה משום שחשבתי שזו תערוכה גדולה מדי, יותר מדי משתתפים, תערובת יותר מדי גדולה של עבודות, הרבה מתוך העבודות נתפסות בעיני כסוג של מלאכת יד ולא של אמנות, חשבתי שלא מתאים לי. ובכל זאת, בסופו של דבר, נכנעתי לבקשתה ונכון להיום העבודה ירדה מהקיר המקודש שלה בסטודיו שלי והיא מוצגת בתערוכה.


    ומה שכנע אותי בכל זאת להצטרף לתערוכה?


    אם כן, הסיבה הראשונה והמרכזית והעיקרית והיא הסיבה הקבועה שבגללה אני בוחרת ומסכימה להשתתף בתערוכות קבוצתיות מסוימות, היא הקשר של היצירה שלי לנושא התערוכה.


    כבר אמרתי לא אחת, כאשר שאלו אותי מדוע אני משתתפת בתערוכות קבוצתיות מסוימות, שאני עובדת בשירות היצירות שלי. כאשר אני יודעת על נושא מסוים של תערוכה קבוצתית ויש לי עבודה שנוגעת ומתאימה לנושא זה, אני משתתפת. אני לא יוצרת במיוחד ולכבוד תערוכה קבוצתית, אני יוצרת את מה שאני יוצרת בזמן שאני יוצרת, אבל כאשר יש נושא שאני חושבת שהעבודה שלי קשורה ומדברת על הנושא, לא יעלה על הדעת שהיצירה לא תצא לאור העולם ותאמר את דברה.


    אני מחויבת לאמנות שלי, כלומר ליצירות שלי. מרגע שהן נולדו אני לשירותן. הם נוצרו מתוך אמירה מסוימת שלי, וקולן צריך להישמע. לכן, כאשר יש נושא שבו היצירה יכולה לומר את דברה. חובתה להיות שם, חובתי לדאוג שזה יקרה. ואכן העבודה שלי, זאת ידעתי גם מבלי שנורית אמרה, מאד מאד מתאימה לתערוכה. והאמת, אם זו גישתי, אז לא משנה מי עוד מציג שם, ולא משנה איפה, ולא משנה כמה. תפקידה של יצירת אמנות (בעיני) היא לצאת למרחב, להיות בשיח, לגלות ולהתגלות. שהרי אינני יוצרת כתרפיה לשעות הפנאי, וגם לא על מנת לקשט מקום זה או אחר. מבחינתי היצירה זה הגיג/הרהור/אמירה/פרשנות. זה מדבר על החיים, מתוך החיים, אל החיים – שלי, של אחרים. ולכן, קשה מאד היה לי לעמוד בפני הבקשה של נורית, שבמקרה לחצה לי על נקודה מאד רגישה.


    סיבה נוספת, אודה ואומר, שנורית האוצרת היא גם חברה, ידעתי שחשובה לה התערוכה, ידעתי שאינני יכולה להגיד לה לא. בכלל מי שמכיר את נורית יודע שלנורית הזאת אי אפשר להגיד לו (בכלל נדמה לי שכל מי שקורים לו נורית קשה להגיד לו לא – ולו היה לי כאן פייסבוק הייתי מיד מצרפת אייקון של חיוך).


    ובכן העבודה יצאה לדרכה, היא תלויה בתערוכה 'סיבית – היוצרים בחוטים' , שם בין המון רב של עבודות. צריך לומר ולהודות שעל אף העומס והצפיפות האוצרות הצליחו לערוך ולעצב תערוכה טובה, ואין ספק שעבודתי שם נראית שונה ואחרת.


    הבוקר קיבלתי במייל (מבית האמנים) קובץ PDF      , צילום של כתבה במגזין יפה, הכתבה של יורם מארק – רייך,  מסקרת מאד באריכות את התערוכה. קראתי בעניין ושמחתי לגלות לפתע תוך כדי קריאה וללא כל הכנה מוקדמת גם את המשפט הנ"ל "המציגות הבולטות בתערוכה הן עכסה לפיד, ד"ר נורית צדרבוים, נורית בינשטוק, מרים ברוק, אהובה שרמן, שולה ליס, אילנה צמחוני, מרגלית בסן..." זו הייתה הפתעה חביבה. נכון ששם כתוב "המציגות הבולטות", אבל בעבורי אלה הן "הנציגות הבולטות", היצירה היא הנציגה שלי, ויותר מזה, הרבה יותר מזה היא הנציגה של עצמה. מבחינתי זו לא אני הבולטת שם, אלא היצירה, וכך צריך להיות, בשביל זה היא שם. אני רק המוציא לפועל את מה שנמצא בכוח – מה שנקרא מהכוח אל הפועל.

     

    וכך היא מוצגת בתערוכה - בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה

     

    ''
    דיוקן ע. וספורי בדים - נורית צדרבוים, בתערוכה 'היוצרים בחוטים' - בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה - 2013


     

    ''
     

     

     

     

    ''
     

     

     

    ''

     

     

     

    אבל כדרכי, אני כאן, לא כדי לספר שהעבודה בתערוכה, וגם לא על השבחים שקיבלה, אלא לספר על העבודה עצמה.


     

    • מהי?
    • איזה תהליכים עברה עד שהפכה להיות מה שהיא?
    • ממה היא צמחה?
    • איך היא נראית?
    • מה באמת שונה ומיוחד בה?
    • איזה שאלות היא גוררת אחריה?
    • מה הם משמעויות העומק שלה?

     


    על כל זה אספר כאן, בלוויית, כמובן, סרטונים וצילומים. וזו באמת יצירה שעברה דרך ארוכה.

     

    קוראי החביבים שכבר מכירים אותי, ומכירים את דרכי היוצרת, יודעים שעבודותיי עוברות דרך ארוכה, ואין לדעת מי מעביר את מי, אני אותן או הן אותי. אבל יחד אנחנו בדרך.


    הכול התחיל בעבודת הדפסה בטכניקת 'המונוטייפ' שאותה עשיתי בשנת 2009 . סדרה של עבודות על נייר שבהם עסקתי בטכניקת ההדפסה תוך כדי שימוש בשבלונות ובחומרים מהטבע. מאחר והגירוי שלי היה חומרים מהטבע, העבודה הייתה בגוונים שונים של ירוק.

     

    ''


     

    צריך להודות שזה היה תרגיל שעשיתי לי ביני לביני, בדקתי חומרים, בדקתי תוצאות, עקבתי אחרי המפגשים השונים של הצבע, וכל זה על נייר בריסטול בצבעי גואש, כשהמכחולים שלי היו בכלל ענפים של עץ אורן (ותזכרו טוב המכחולים היו ענפים), והשבלונות היו עלים יבשים.


    סדרת עבודות אלה (8 במספר) היו מונחות תקופה ארוכה כאבן שאין לה הופכין. מבחינתי אלה היו תרגילים, ניסויים, תהייה. משום שתמיד מאד מעניין לראות את התוצאות שמתקבלות מהדפס חד פעמי (מונוטייפ). הדפס חד פעמי שונה מעבודת תחריט שבה עובדים על מצע כלשהו (ברזל, עץ, אבן, לינוליאום) חורטים עליו מדפיסים במכבש. בשיטה זו, עד שמשמידים את המצע שעליו חרטו, אפשר לחזור ולהדפיס עוד ועוד עבודות. כל עבודה כזאת נחשבת מקורית, במיוחד כאשר האמן מחליט שהוא עומד להדפיס, נאמר,30  ולא יותר. אחר כך משמידים את המצע, וכל הדפס נחשב למקורי. במונוטייפ, כשמו כן הוא, זו הדפסה בדרך אחרת והיא אחת וחד פעמית.


    לאחר ימים רבים, פרשתי את גוף העבודות האלה לנגד עיני. אהבתי את מה שראיתי, אבל ידעתי, כמו שקורה לי תמיד (כמו שיודעים קוראי הנאמנים) זה נראה לי לא מספיק - לא מעניין. ואני כבר יודעת כאשר עבודה נראית לי לא מספיק, היא מתחילה את דרך החתחתים שלה, עד הזמן שבו אני יכולה לומר שיותר מזה אי אפשר. ובכן, ההדפסים האלה שנראו די יפים בכל זאת נראו לי רק כבסיס וכמצע למה שצריך להיות ההמשך.


    כי צריך לדעת שמבחינתי זה שזה יפה זה לא מספיק. בכלל לא מספיק. יפה, לא אומר לי כלום.

    וההמשך כבר היה ברור לי. משהו צריך לבוא על המצע הזה. המשהו הזה היה שידוך בין הדפס מונוטייפ לבין תחריט. באותו זמן עשיתי סדרת תחריטים, השבלונה עדיין קיימת, לפיכך החלטתי להדפיס את הרישום שלי שהוא מסדרת – 'דיוקן בדו – קיום' על המצע הירוק.


    אז יאללה למכבש ההדפסה. על סדרת ה'ירוקים' נטבעה עתה דמות בווריאציות שונות. אותה דמות שמככבת אצלי בהרבה עבודות אחרות, שכן תחריט, כמו שאמרתי אפשר להדפיס שוב ושוב. היופי הוא שכל הדפסה נראית קצת אחרת, כי הכול תלוי בכמות הצבע, בחוזק, בבהירות ובעוד דברים שבהם האמן יכול לשלוט.


    כך נוצרה סדרת עבודות חדשה. הדפס ותחריט.


    הנה מספר דוגמאות

     

    ''
    דיוקן ע. בסדרה הירוקה - 1  - הדפס ותחריט - נורית צדרבוים - 2012

     

     

     

    ''
    דיוקן ע. בסדרה הירוקה 2 - הדפס ותחריט - נורית צדרבוים - 2012

     

     

    ''
    דיוקן ע. בסדרה הירוקה 3  - הדפס ותחריט - נורית צדרבוים - 2012

     

     

    ''
    דיוקן ע. בסדרה הירוקה  4 - הדפס ותחריט - נורית צדרבוים - 2012

     

     

    גוף העבודות הזה היה מונח לתצוגה בפינה מסוימת בסטודיו שלי. הוא קרץ לעברי כל בוקר בכניסה לסטודיו, ואני הבטתי בו. גם עכשיו העבודות עדיין לא היו גמורות בעיני. זה לא מספיק אמרתי (ובהקשר זה אספר אחר כך בהמשך משהו נוסף), זה עדיין לא זה. זה בסדר, זה נראה טוב, זה יושב טוב, אבל זה עוד לא זה.


    רינה רינג, חברתי, אמנית הדפס ובעלת סטודיו וסדנת הדפס שגם עזרה לי בהדפסה, שאלה אותי "מה לא מספיק לך כאן"? וכשהיא שואלת את זה, היא יודעת כבר שאני לא אשקוט ולא אנוח עד שהעבודה שלי תקבל ממני אשרת יציאה לעולם הרחב, כדי להיות אובייקט עצמאי שעומד ברשות עצמו.


    אפשר לומר, לפחות לדעתי, שזה בדיוק כמו גידול ילדים. אתה מגדל/מחנך/מטפל/ עד הרגע שבו הילד שגידלת כשיר לצאת אל העולם ולהיות עצמאי בוגר ומתפקד. כן, תתפלאו, גם דרכיה של יצירה הם כאלה. אני מטפלת בה, מגדלת אותה, ומכינה אותה עד הרגע שבו היא יכולה לצאת מרשותי, ולהיות אובייקט עצמאי. מרגע זה אני מופרדת ממנה, וכמו שאומרים הוגי דעות רבים שחוקרים ודנים באמנות, "היצירה, מרגע שנסתיימה היא עומדת בפני עצמה וגם יוצרה יכול לצפות ככל צופה אחר". ובכן, רינה ידעה שגם אם לדעתה ההדפס + תחריט הוא למעשה גמור, הרי שאם לדעתי הוא לא גמור אז משהו עוד יתרחש בו.


    ראשית, ידעתי שהצבע הבא שיצטרף לעבודה זו יהיה אדום. גם ידעתי שסאגת הטכניקות והחומרים שפשטו בעבודה זו עדיין לא גמורה. ידעתי שיהיו בה חוטים, ובדים, ותפירה ורק אחר כך ידעתי שגם ענפים מגולפים יהיו חלק מהעסק.


    אבל, צריך לדעת, ואת זאת אני למדה רק לאחר מעשה, שהמוח ממשיך לעבוד ויש לו סדר משלו ורצף משלו. לא מזמן קראתי מאמר חשוב מאד שמסביר שיש היום הוכחות מדעיות שהמוח שלנו מקבל החלטות עוד לפני שאנחנו יודעים זאת. יש תהליך פנימי גופני, שאפשר היום לצלם ולראות את תנועות המוח, ומכאן למדים שההחלטה כבר מתקבלת עוד לפני שהיא צפה לעולם המודע שלנו. ולא רק זאת, תהליכים פנימיים מתהווים ונקשרים להם, יוצרים מערכות של חשיבה פנימית וקשר בין דברים. כך קורה שכאשר אני מקבלת החלטה מודעת ויודעת מה הפתרון ומה אני הולכת לעשות, בעצם ידעתי זאת כבר מזמן (בלי לדעת). המוח (בעיקר האונה הימנית) ניזונה מכל העובדות שנקלטו במוח והקשרים נוצרים.


    ולמה אני אומרת כל זאת?


    משום שאצלי, בתהליך היצירה שלי, הדיאלוג עם הצבעים אדום וירוק כבר החל מזמן. לפני עשרים שנה השתתפתי בתערוכה 'קו אדום קו ירוק' ומאז אני מושכת בתערוכה זו בווריאציות שונות. הנושא הזה של קו אדום קו ירוק מופיע אצלי לאורך השנים בעבודות שונות. ולא רק זאת. כאשר, לפני עשרים שנה עסקתי בנושא הזה, אז כבר גייסתי לצורך העניין הזה חוטים, מחט ותפירה.

     

    הנה למשל דוגמא של עבודה משנת   1993

     

    ''

    פרט מתוך העבודה 'קו אדום קו ירוק' - נורית צדרבוים 1994

     

     

     

    ואני מבינה שאז כבר החל התהליך שהגיע למלוא עוצמתו בעבודה הנוכחית


    והנה לאחרונה שוב, בעבודה ירוקה, אחרת לגמרי (שעליה אדבר פעם בנפרד) חיברתי חלקים באמצעות חבל אדום, חוט אדום. ובעבודה נוספת מופיע החוט האדום – ובקיצור הוא עובר בין עבדותיי כ'חוט השני'.

     

    פרט מתוך העבודה 'אני תבנית נוף - אדום וירוק משלימים' - נורית צדרבוים 2012

     

    ''

     


    ובכן, ההדפסים שכבר היו גם לתחריט, ירוקות ככל שהן ירוקות – כבר עובדו במוחי פנימה, וכבר שזרו את צעדיהן הבאים להמשיך את המסע של 'קו אדום קו ירוק', אשר בתורת הצבע גם נחשבים ל'צבעים משלימים'.


    ואם מדובר בצבעים האדום והירוק, צבעים משלימים, אפשר להתעכב לרגע קל ולראות את סדרת הצילומים שלי שכולם עוסקים במפגש המיוחד שבין אדום לירוק – אדום וירוק משלימים – נורית צדרבוים


    אני מגייסת את רינה שמגייסת בעבורי מכונת תפירה ישנה וטובה ואני כבר יודעת שאני הולכת לתפור עם מכונת תפירה על ההדפסים (ותזכרו שזה נייר).


    יש שאני תופרת קווים. פשוט קווים דקים שמתרוצצים באופן חופשי על הדף, מעגלים מעגלים. פשוט עוד צורה של קו שנוצר על הנייר, אלא שהפעם הקו הוא לא בתחריט, לא ברישום, לא בהדפסה אלא באמצעות מכונת תפירה חוט דק, וברגע שהקו נוצר שם מתהליך התפירה הוא גם מנקב חור קטן על הנייר, כי זו דרכה של המחט להשאיר את החוט על מצע התפירה.

     

    ''
    שלבי התפירה במכונה


    יש שאני תופרת ומחברת לנייר בד יוטה אדום כשני פסים שובלים משני צידיו.

     

    ''

     


    ואני מקבלת סדרה חדשה שבה התחריטים/הדפסים מוקפים בשובלי מסגרת אדומים שבהם רואים בצורה ברורה מאד את אריגת השתי והערב. אני עוד לא ממש מבינה מה אני עושה, מה שהמוח שלי כבר יודע וכבר ידע מזמן, עוד לא הועבר לידיעתי. אני כן יודעת שאני קשובה לקול הפנימי שלי שאומר לי כך לעשות, ואני כן יודעת שעלי לסמוך על הקול הפנימי הזה. לפעמים הוא יודע טוב ממני. כמעט כמו מעשה הר סיני וקבלת התורה. כשהצו מגיע אלי, כשההוראה הפנימית יוצאת אלי כל שאני אומרת "נעשה ונשמע" – כי ברור לי שעלי לעשות, ורק לאחר שאעשה אבין בדיוק מה קרה כאן. יש מישהו אצלי שעלי לסמוך עליו במיוחד, והוא הקול הפנימי שלי.


    ובכן, חיברתי בד לנייר, תפרתי ניירות, עשיתי קווים נוספים עם חוטים. וקיבלתי עושר צורני, בשפת האמנות קוראים לזה טכניקה מעורבת.


    טכניקה מעורבת זה בעצם לערבב צבע מים עם צבע שמן, למשל. או בכלל לערבב חומרים שונים יחד, ולעתים חומרים שבכלל לא נועדו לשכון יחדיו זה עם זה. וגם כאן אצלי, חזון אחרית הימים, אם הנייר הוא הכבש, אז בד היוטה האדום  הוא הזאב, אם יש קו בצבע גואש בהדפסה חד פעמית, אז יש קו שחור בצבע שמן שהגיע ליצירה דרך תחריט ומכבש הדפוס, ועוד קו מסתלסל אחר באמצעות תפירה ומכונת תפירה.


    "למה את תופרת נייר" ? שאלה אותי חברה שחלפה במקום והציצה אל תוך הסטודיו שלי. "בכלל למה את תופרת"? היא שואלת, ועוד מוסיפה "אנשים תופרים כדי לחבר דבר לדבר, כדי ליצור משהו תכליתי, בגד למשל, למה את תופרת? מה לא מספיק לך לצייר?"


    "נפלא. שאלות מצוינות. טוב ששאלת. אם לא תשאלי, איך תדעי? אם לא תשאלי, איך קוראי יידעו? כך אמרתי , ומיד פצחתי בנאום , שכבר היה מוכל על דל שפתיי.


    "תראי, יש אנשים ויש אנשים. התכלית שלי היא האין תכלית. בדיוק. בעבורי תפירה, כמו גילוף, כמו שימוש בצבע, כמו רישום, כמו צילום, כמו חיתוך אלה הם כלים/טכניקות/שיטות/ כדי לומר באמצעותם את מה שאני רוצה לומר באמצעות היצירה. היצירה שלי היא מטאפורה לאדם, לחיים, לעצמי, לדעות לכל דבר. בעבורי התפירה בפרט, והיצירה בכלל הם לא לתכלית מסוימת - התכלית שלי היא האין תכלית".


    בעצם בינינו, את היצירה שלי אף אחד בעצם לא צריך. העולם ימשיך להתקיים גם בלעדיה. בגד צריך, אז תופרים. ארון צריך אז מנגרים. בית צריך אז בונים. ציור או יצירת אמנות הם ערך מוסף. אני כאן בעולם, לערך המוסף, זו השליחות שלי,  בדיוק כמו שסופר כותב סיפור ואז יש סיכוי שמישהו ירגיש צורך לקרוא, ולקרוא את הסיפור הזה, אני כותבת את הגיגיי, חוויותיי, עולמי, נפשי, דרכי באמצעות יצירת אמנות (שירה, או אמנות פלאסטית – שניהם). לפיכך הטכניקות השונות והחומרים השונים הם שפת הדבור שלי.


    פה, בעבודה הזאת, הרגשתי שצריך עוד משהו, והמשהו הזה הגיע אלי בדמות תפירה במכונה, חוטים, בדים, אדום. כשאני מחברת בד לנייר, או סתם חוט שחודר אל תוך הנייר הם מייצרים משמעות. זו אמירה. זו מטאפורה, ומה שאת צריכה לעשות אם את רוצה (את לא חייבת) זה לנסות לפענח את המשמעויות החדשות שנוצרו כאן. זו התכלית של יצירת אמנות. זו התכלית שלי יצירתי. ובכלל, כאשר עוסקים באמנות אין תכלית. אמנות זה לא דבר תכליתי, זה כוחה המיוחד. זו גדולתה. ואני? אני בסך הכול שפחה חרופה של האמנות שלא אני בחרתי בה בכלל, היא בחרה בי.


    זה למה אני תופרת? עניתי לה, והבנתי גם בעצמי. טוב ששאלה.


    הייתה אחרת שקפצה לביקור בסטודיו. חשבה שתמצא אותי עומדת באופן מסורתי עם כובע ברט ליד כן הציור ומדיפה ריח של שמן אורנים ( השמן שבו משתמשים ציירים כאשר מציירים בשמן על בד), והנה היא מוצאת אותי רוכנת מעל מכונת תפירה. ושם היא רואה איך ציור שלי מופקד בידיה של מכונה שמריצה אותו תחת חוד המחט, והיא רואה איך חור אחר חור נבצר בתוך הנייר על הצבע, על הציור והיא מסתכלת ושואלת "למה את מקלקלת את הציור"?


    המכונה הפסיקה לזמזם. המחט נעצרה. הנייר נח ואני הרמתי עניים.


    "מקלקלת"? למה את חושבת שאני מקלקלת" שאלתי, מיתממת.


    "לא יודעת. תראי איזה ציור יפה. למה את עושה חורים? למה את מוסיפה חוטים? מה בכלל קשורה כאן מכונת תפירה"?


    ואני בליבי חושבת, עוד אחת עם שאלה מצוינת. ומברכת בלבי ואומרת, תודה לאלוהי השאלות. ופוצחת בנאום חדש.


    "את חושבת שאני מקלקלת, אני חושבת שאני דווקא מתקנת. עד עכשיו היצירה הזאת, שאת קוראת לה ציור, לא הייתה גמורה בעיניי. משהו היה חסר בה. וכשיש חסר, זה קלקול. אני כאן כדי לתקן. לדעתך לעשות בה חורים זה לקלקל. לדעתי החור הקטן שלא ממש רואים אותי, זה עוד מרכיב בציור, זה עוד אלמנט צורני, זה עוד עושר בתוך היצירה. ובכלל, מה קלקלתי כאן? למה מישהו צריך להשתמש בזה, ועכשיו בגללי הוא לא יוכל? "צריך" אני אומרת לה לקבל את היצירה שלי כמו שהיא, ומאחר והיא לא נועדה לשמש למטרה מסויימת, הרי שהמילה קלקול בכלל אל רלוונטית כאן"?

     

    היא שתקה. היא הבינה? אני לא בטוחה. נדמה לי אבל שהיא הבינה שהיא לא מבינה. זה גם משהו.


    "תראי" אמרתי לה "אני לא מחפשת יופי לשמו. אני מחפשת יופי שינבע מתוך הדבר עצמו. היופי בעיני הוא העומק של היצירה, המשמעויות שלה, העושר הצורני שלה, ההפתעה שיש בה, הרעיונות שמוטבעים בה. ושלא תחשבי שאני מקלקלת, להיפך עכשיו אני מעצבת אותה. עד עכשיו אלה היו ארבעה הדפסים מופרדים שכל אחד מהם מספיק טוב ויפה בשביל לשמש בסיס ליצירה שאותה אני מתכננת. אז בעיניי זה לא קלקול, זה תיקון".


    אולי היא הבינה, אולי לא. אבל אני הבנתי. ושוב, הבנתי את עצמי עוד קצת. עוד יותר טוב. אכן, תודה לאלוהי השאלות. לימדוני בילדותי ש "בשאלת חכם כבר חצי תשובה" ואין יום בחיי שאינני למדה זאת שוב. חסידת השאלות אני. תמיד לחפש את השאלה, משום שכשיש שאלה, חייבים למצוא את התשובה ושום דבר, לא שום דבר, לא מובן מאליו.


    ואז אני מניחה את ארבעת הניירות שכל אחד מהם תפור אל עצמו, ואליו תפורה גם רצועת בד. וזה נראה טוב, ואני פורשת על הרצפה ושואלת את עצמי, טוב אז מה הקשר? מה הלאה? למה? וזה מעניין. מפני שמשהו בתוכי הלך לכיוון הזה ועשה, משהו בתוכי קיבל צו לפעול כך, ומשהו אחר בתוכי עוד לא מבין לאן זה הולך. אבל יודע שזה הולך. וזה על הרצפה. ואני יוצאת לחצר הסטודיו שלי כדי לחפש ענפים, אני כבר יודעת שהעבודות האלה תהיינה ערוכות על ענפים.


    אני חוזרת ושלל רב בידי. זרדים וענפים, כאילו אני הולכת בעוד דקותיים להבעיר אש. ואכן האש היחידה שהבערתי, או שבערה בי, הייתה אש היצירה. אני מחפשת בקדחתנות את סכין הגילוף שלי, ובמרץ רב מחליפה את מלאכת התפירה במלאכת הגילוף (וכבר אמרתי שכל מיומנות, וכל חומר וכל כלי הם כחומר ביד היוצר שלי, כולם היו חומריי, כולם משרתים אותי בקודש היצירה).


    ועכשיו אני מגלפת. מגלפת בענף מסירה מעליו את קליפתו, חושפת את גידיו. מנקה אותו מחלקים יבשים מתקלפים ומחורצים, חושפת את הצבע הפנימי שלו, יוצרת בו צורות ומקבלת ענף יפה ונקי. עליו אני הולכת להציב את סדרת העבודות.

     

    ''



    משכיבה אותו על הרצפה, מסדרת את העבודות, בודקת מי ומה וכמה נכנס. מתעוררות כמה שאלות ובעיות. הרעיון טוב, אני מבינה, אבל הביצוע עדיין לא. ואני הרי יודעת שהדרך מהרעיון לביצוע רצופה ייסורים. לא כל רעיון הוא ערובה לתוצאה טובה. שהרי תפקידי לתרגם את הרעיון המושגי לשפת הצורה, ושם בארץ הצורה מדברים בשפה אחרת. רוצה לומר, שגם אם הרעיון טוב, זה עדיין נמצא באזור של המחשבה, של ההפשטה, של המילים. עכשיו עליו לעבור לארץ אחרת. שם מדברים אחרת. שם זה שפת הצורה, ושם הכללים אחרים.


    אז אני יודעת שיש לי רעיון טוב ביד, בראש, אבל בשטח זה לא עובד. כי אסתטיקה זו אסתטיקה, צורה זו צורה, קומפוזיציה זו קומפוזיציה, הרמוניה ואיזון גם צריך, מידתיות צריך, שיווי משקל צריך. בקיצור צריך שעכשיו זה גם יישב טוב עם עצמו ובתוך עצמו.


    בסדר. נתתי למוח כמה משימות. שאלתי שאלות. הוא כבר עובד, ואני בינתיים מניחה לעניין. יצאתי לחצר ומצאתי עוד ענפים קטנים, אספתי אותם אל חיקי, וחזרתי לסטודיו, מתנחמת לי בגילוף של ענפים קטנים, זרדים.


    אז, ברגעים האלה בכלל לא זכרתי עדיין שראשית העבודה, ההדפסה הראשונה הראשונה בירוק הייתה באמצעות חומרים מהטבע, ענפים ירוקים של אורן, עלים, זרדים. אני לא זכרתי, אבל האני האחר שבתוכי, המוח, הם זכרו, הם כבר עשו את הצירופים מזמן, הרבה לפני שהבנתי.


    אני מגלפת זרדים קטנים, ובאופן אינטואיטיבי הולכת אל החוט האדום (זה שכבר התחיל לככב בכמה עבודות קודמות שלי, חוט קטיפה אדום) ומתחילה ללפף את הזרדים הקטנים. מלפפת ומלפפת, וכבר יודעת שזה השלב הנוסף בעבודתי.

     

    ''

     


     

    ''
     

     

    ''

     

     

     

     

    ''


     


    השלב הבא היה להתחיל לקשור, לחבר, לעצב ולבנות את כל הפרגמנטים שהצטברו. יש לי הדפסים/תחריטים, יש ענפים מגולפים ועטופים, עכשיו עלי לדאוג שכל החלקים יעבדו יחד כיחידה אחת שלמה. וכאן הסכנה, כי לצרף צריך לדעת. צריך שתהייה הרמוניה בין החלקים. והקושי כאן גדול במיוחד משום שחיברתי כאן מלכתחילה אלמנטים שלא נועדו מלכתחילה להיות זה עם זה.


    לא הדפס מהסוג הזה עם תחריט (משום שלעבודת התחריט יש כללים מאד נוקשים – שאני אותם שברתי ושוברת לא פעם), לא בד עם נייר, לא תפירה על נייר, ולא זרדים וענפים עטופים בחוט קטיפה אדום. ואכן, הסוד הגדול של יצירת אמנות הוא כאשר היא מצליחה להיות יחידה אחת שלמה שבה כל חלקיה מנגנים יחד בהרמוניה. זה לא פשוט, זה לא קל, ולא תמיד זה מצליח.


    וכך אני מתחילה לחבר ופתאום מוצאת את עצמי רוקמת תך שליבה בשולי הנייר, כדי שזה ייראה שלם ולא מקרי, ואוספת ענפים ומחלקת את התלייה לריבוע ועוד ועוד.

     

     

    ''

     

    ''

     



    וזה בעצם הסיפור של העבודה שנקראת 'דיוקן ע. – סיפורי בדים'.


    כבר ברור שהדיוקן הוא הדמות שמצוירת בעבודת התחריט, בקווי חריטה שחורים. והיא מפציעה כגלויה ונסתרת בו זמנית בין צבעים שנוצרו מענפים, זו ההזדמנות להזכיר שגם נייר עשוי מעץ, ולבסוף הענפים שעליהם תלויה העבודה, והרי ענף זה בד, ואם נרחיק לכת אז בד עשוי מכותנה שגם הוא צמח, מה שאומר שכל החומרים שחברו להם יחדיו, עוד הרבה לפני שהבנתי, המוח שלי כבר הבין ויצר את הקשרים. אם סיפור הדיוקן הוא סיפור בדים או לא זו כבר תהא ההבנה וההחלטה של הצופה/קורא, אני משאירה זאת כאמירה פתוחה, עם קריצה.


    כמובן שאפשר לנתח את היצירה רעיונית ופסיכולוגית ולמצוא פרשנויות ותת פרשנויות וזה יהיה נכון, ואני לא אכנס לזה כאן, כל אחד חופשי לפרש ולהבין את הגלוי ואת הנסתר, כי כמו שאמרתי כשיצירה יוצאת לעולם הרחב, היא פתוחה ומזמינה כל פרשנות שהיא, והשיח אודותיה רק מרחיב אותה ומעניק לה את חייה האמיתיים.


    ומה עוד ניתן ללמוד מעבודה זו, ומהאופן שבו תיארתי את תהליכי הפקתה?

     

    כאשר אמן מצוי בתהליך מתמשך של יצירה, הוא אוסף אליו אינפורמציות ונתונים בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. הכול נאגר במוח. המוח, בעזרת השילוב שבין האונה השמאלית והאונה הימנית מייצר את הסיוגים והמיונים שלו, וכאשר מפציע רעיון, המוח מוצא את כל מה שיכול להצטרף ולהתאים לרעיון הזה, דרך אסוציאציות, מטפורות ודימויים (כך פועל גם מנגנון החלימה), בשפה המקצועית קוראים לזה 'עיבוי'. כך בעצם הצטרפו הנתונים השונים לכדי יצירה אחת שלמה וקוהרנטית שלה ריבוי משמעויות.

     

    והכל התחיל בעצם מעבודה אחת שאותה יצרתי בשנת 1984 - כשהייתי סטודנטית לאמנות. יצירה שקראתי לה 'דיוקן - סיפורי בדים' - עבודה שבאמת עשוייה מבדים. יצירה שהמורה שלי דאז, אמר לי שהיא מזכירה לו עבודות של פיקאסו ( ואז באמת עדיין לא הכרתי עבודות של פיקאסו, הייתי חדשה תמימה וירוקה בעולם האמנות).

     

    ''
     

    ומה שהכי מעניין שבשבוע הבא אני עומדת להציג את העבודה הזאת ( שנוצרה בשנת 1984 ) בתערוכה קבוצתית שהשם שלה הוא "מחווה למורה למלאכה", שתתקיים בגלריה 'נירלה' בבית לחם הגלילית, ותערוכה זו מתקיימת בדיוק בזמן שבמקום אחר מתקיימת, כאמור התערוכה 'היוצרים בחוטים'. אז לכו תתווכחו עם המוח ועם צירופי מקרים.


    לצפייה בחומרים שמתקשרים לרשומה זו אפשר בקישורים הבאים

    איפה הקווים האדומים איפה הגבול

    ריקמה אנושית – דיוקן ספר אובייקט

     

    ולקינוח וסגירת מעגל שוב הסרטון

     

    http://cafe.themarker.com/video/2972840/

     

    ***********************************************************************************************************

    חלפו שנתיים ועבודה זו הפכה להיות הבסיס למיצב קיר שאותו בניתי בסטודיו שלי, כשהוא חלק מתוך כל הפרוייקט שלי שנקרא 'צפופים לרווחה' 

    במיצב זה, הופכות כל היצירות שהובילו ליצירה זו ואשר נגזרו כתוצאה ממנה, להיות עבודת קיר אחת שלמה, שבה היצירות שלי עצמן הן החומר שממנו אני יוצרת את היצירה הבאה שהיא מיצב הקיר.

     

     

    ''

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (35)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/9/13 17:13:
      עבודותייך מיוחדות כשם שאת מיוחדת , אהבתי גם את העבודה האחרונה היא ממש מיוחדת , היפה הוא איך שאת מגיעה לזה נורית יקרה.
        12/9/13 20:56:

      צטט: נעה אל-יגון 2013-09-08 13:39:36

      העבודות נהדרות וממה שהספקתי לעקוב אחרייך כאן, הן כל כך את וניתן לזהות שהן שלך!
      אני אישית חושבת (וזאת עפ"י הצילומים כאן בלבד) שהקיר הלבן עושה קצת עוול לעבודות.
      והעבודה האחרונה פשוט נ ה ד ר ת.

      נועה יקרה. ראשית תודה. אני מסכימה אתך, הקיר הלבן לא טוב לעבודות. העיקר שהן ירדו מהתערוכה וחזרו לקיר המקורי שלהן. ותודה שוב.

        8/9/13 13:39:

      העבודות נהדרות וממה שהספקתי לעקוב אחרייך כאן, הן כל כך את וניתן לזהות שהן שלך!
      אני אישית חושבת (וזאת עפ"י הצילומים כאן בלבד) שהקיר הלבן עושה קצת עוול לעבודות.
      והעבודה האחרונה פשוט נ ה ד ר ת.

        1/9/13 18:27:

      תודה לך נורית על תגובתך המפורטת, על מה שאני הגבתי
      ואני מקווה שגם אחרים חולקים את תגובותייך המלומדים, נראה לי שיש תמימות דעים ביננו שהסקרנות היא שמניעה
      ומשפעלת את גלגלי היצירה בתוכנו, אני מתכון לאותה סקרנות טהורה שבאה מתוכנו ואינה קשורה למה שמוכתב ע'י מוסדות לימוד כמו בצלאל וכדומה, אני יכול להוסיף דוגמא משלי , ואני בטוח שכל אחד יכול למצוא דוגמאות מתוך ניסיון חייו בשנת 1975(השנה השנייה ללימודי במכללת הדסה בירושלים ,) תחת שרביטו של המנצח רא ובן מרטון היינו צריכים לבצע שתי משימות בצילום, אחת לצלם מוצר בסטודיו (מרתון נחשב כצלם סטודיו מקצועי ומאוד פדנטי, נתקלתי בעבודותיו כאשר נתתי שרותי מעבדה לצלמים מקצועיים, גולת הכותרת של עבודותיו
      הייתה נעוצה באופיו הפדנטי וביכולתו ליישם תמונה המורכבת מהלבשת שכבות של תמונות זו על גבי זו,
      איני רוצה לזלזל בהתמחות מסוג זה ויש לזכור שהימים הם טרם תוכנות לעיבוד תמונות כמו הפוטושופ וטרם שסייטקס
      בכלל הייתה בתכנון,
      הצילום השני היה חופשי כל אחד ע'פ מיטב דימיונו
      לצילום המוצר בסטודיו הקדשתי פחות מרבע שעה,
      זה פשוט לא עניין אותי, לעומת זו הצילום השני הקדשתי לו 4 ימים בטבריה את הלילות העברתי באכסניית נוער
      ואת הימים העברתי בצילום על ספינת דייג,
      מבחינת התוצאה לא היה מקום להשוואה בין שני הצילומים,
      על הצילום הטכני קבלתי ציון נמוך במיוחד ואילו הציון הסופי שנבע מממוצע של שני הצילומים היה כמו שניתן להבין גם הוא די נמוך,על זה כבר נאמר לא הביישן למד , ולא הקפדן מלמד, מאחל לכולם שנה טובה

        1/9/13 15:10:

      צטט: סטודיו אמן 2013-09-01 12:53:11

      תודה על הוויה דיאלקטית יצירתית מעשירה בתוכן, צבע, צורה וחומר ועל המשמעיות שהן מייצגות...

      תודה אנטון. שמחתי שהדגשת גם את עניין המשמעויות.

        1/9/13 15:10:

      צטט: ArikAfek 2013-09-01 08:56:21

      איזה כיף לקרוא על תהליך היצירה. בימים אלה מוצגת בקופנהגן תערוכה : השיטה של דגה. התערוכה מנסה פרט להצגת גוף עבודות גדול של האן, גם להתחקות אחר שיטת העבודה שלו. מסתבר כי הוא עבד על עבודותיו, בחלקן במשך עשורים, נוגע פה משנה שם...

      הי אריק היקר. תודה. גם כיף שלאחרים כיף לקרוא. שמחתי על האינפורמציה שמסרת כאן ביחס לדגה. אם כן, לא המצאתי את הגלגל ( לא חשבתי שהמצאתי) אני בהחלט יכולה להבין ולהזדהות עם תהליכי עבודה רב שנתיים. אצלי היצירה אף פעם לא גמורה, תמיד היא יכולה לגדול ולהשתנות, אלא אם כן החלטתי להניח לה. ושוב תודה. וגם שנה טובה.

        1/9/13 15:08:

      צטט: perach1 2013-08-31 00:40:27

      תודה על הפוסט והשיתוף ביצירות .. שנה טובה ומלאת יצירה ... (:

      תודה פרח. חן חן. אני אמשיך לשתף, ואשמח שגם בשנה הקרובה את תמשיכי לבוא ולהשתתף. שנה טובה ויצירתית גם לך.

        1/9/13 15:07:

      צטט: rutpal1 2013-08-30 11:40:17

      אוהבת את הניסויים הירקרקים. אינך פוסחת על כל תנוחה אפשרית . יש להתפעל מכמות האנרגיה שאת משקיעה. ושתהיה לך גם בשנה הבאה עלינו לטובה הרבה פוריות ביצירתך . רות

      תודה לך רות יקרה. אכן צדקת, אינני פוסחת. ואני אפילו אינני יודעת שאינני פוסחת, מגלה זאת בדיעבד. שנה טובה גם לך. נורית.

        1/9/13 12:53:
      תודה על הוויה דיאלקטית יצירתית מעשירה בתוכן, צבע, צורה וחומר ועל המשמעיות שהן מייצגות...
        1/9/13 08:56:
      איזה כיף לקרוא על תהליך היצירה. בימים אלה מוצגת בקופנהגן תערוכה : השיטה של דגה. התערוכה מנסה פרט להצגת גוף עבודות גדול של האן, גם להתחקות אחר שיטת העבודה שלו. מסתבר כי הוא עבד על עבודותיו, בחלקן במשך עשורים, נוגע פה משנה שם...
        31/8/13 00:40:
      תודה על הפוסט והשיתוף ביצירות .. שנה טובה ומלאת יצירה ... (:
        30/8/13 11:40:
      אוהבת את הניסויים הירקרקים. אינך פוסחת על כל תנוחה אפשרית . יש להתפעל מכמות האנרגיה שאת משקיעה. ושתהיה לך גם בשנה הבאה עלינו לטובה הרבה פוריות ביצירתך . רות
        30/8/13 08:46:

      צטט: גליתוש. 2013-08-30 03:10:29

      נשאבתי פנימה אל כל התהליך המופלא הזה.
      משפט אחד מצא חן בעיניי לציטוט:

      אני כאן בעולם, לערך המוסף, זו השליחות שלי. בדיוק זה. והתיקונים במקום הקלקולים הם  בכלל תיקון עולם.

      את נהדרת!

      ושנה נפלאה ויצירתית.

      תודה גליתוש יקרה. ריגשת בציטוט שבחרת. בחירה שאומרת לי הרבה. וגם התובנה העמוקה שלך לעניין התיקון. צודקת. כי הרי כל האמנות זו מטפורה לחיים. שנה טוב גם לך. ושוב תודה.

        30/8/13 08:45:

      צטט: התרנגול 2013-08-29 19:02:03

      chapeau כל הלול הסתכל ולא מפסיק לקרקר!
      ואז על עץ הברוש שבחצר פצחה בשיר מקהלת הבולבולים. תודה חיוך
        30/8/13 08:42:

      צטט: mzukan 2013-08-28 13:51:26

      יפה מאוד ההדגמה כיצד נוצר הציור מהנחת הצבע הראשונה ועד למורכבות הסופית, מה שמעניין שאם ברגיל אנחנו חושבים על תהליך יצירה כתהליך לינארי, שאומר שצבע מונח ליד צבע, או על גבי צבע , הרציו הזה לא קיים במילון המושגים שמנחה אותך בעבודת היצירה, היצירה אצלך בנויה על בסיס של תנועות אסוציאטיביות, כמו שקשרי העצבים במוח כל פעם מדליקים אזור אחר ,מצד אחד את מספיק חופשייה ללכת עם אותו חלק ימני במוח, שמציף אותנו בגירויים אסוציאטיבים, ומצד שני הדברים מתחברים, לאמירה ברורה כאשר הם מעובדים באותו חלק שמאלי של המוח, וכל אותה האדיקות ללכוד גם את האסתטיות, באה כנראה לפייס את שתי ההמיספרות, וככל שההמיספרה השמאלית מכילה יותר את הקפריזיות של זו הימנית,
      התהליך כנראה יותר נפתל והדרך לפתרון יותר ארוכה, אבל גם העונג שבא כאשר הגעת לפתרון הוא רב יותר,
      אינני קורא מחשבות לכן אומר בפשטות שאיני יודע מה פרוש פרוטרט הע, אבל בטוח שהוא נעשה והסתיים בעונג צרוף בידידות אשר

      אשר היקר, הגעתי להגיב קצת באיחר, אבל כידוע, אין דבר כזה מאוחר. כרגיל התגובות שלך עמוקות, נובעות מתוך מחשבה ומתבססות לא רק על מה שאתה קורא כאן אלא גם על הידע שלך. מאד מאד אהבתי את הניתוח שלך ואת ההבנה שבעבודת היצירה שלי ( ובכלל) יש דיאלוג פורה בין שתי האונות של המוח. זה בדיוק כך. זה שיח בין האונה השמאלית שהיא זו השיטתית, המובנית, זו שיש לה את הנתונים והעובדות, ובין הצד הימני של המוח שמערבל את הידע הזה בדרך ייחודית משלו, חווייתית, יצירתית וכן הלאה. אפשר לומר, שהמצב האופטימלי של האדם היוצר, ובכלל של כל אדם זה שיתוף פעולה מלא בין שני חלקים אלה של המוח. אבל, כידוע, במרבית הזמן ואצל רוב האנשים מוח שמאל הוא השולט והדומיננטי, והוא גם זה שמשתיק ומדכא את הצד הימני. אצל אמנים זה אחרת, וזה מה שעושה אותם אמנים , בין השאר. בקיצור, אהבת שנגעת בנקודה הזאת.  ולפי דבריך, נראה שאתה מבין היטב את מנגנן הפעולה של התהליך היצירתי. ובאשר לע' - הנה העלית כאן השערה יפה. ואני החלטתי שבשלב זה אני משאירה את זה סתום ולא גלוי, שיעורר קצת עניין מה יש? והנה המילה עניין היא עוד אפשרות לאותה ע'. אגב, בפייסבוק העליתי את האלה הזאת ואנשים נתנו תשובות מאד מעניינות. אף אחת מהתשובות לא תאמה למה שהתכוונתי ( לבד מאחת) וכולן יפות ומעניינות. אם יהיה לי זמן אפרסם זאת כאן.

        30/8/13 03:10:

      נשאבתי פנימה אל כל התהליך המופלא הזה.
      משפט אחד מצא חן בעיניי לציטוט:

      אני כאן בעולם, לערך המוסף, זו השליחות שלי. בדיוק זה. והתיקונים במקום הקלקולים הם  בכלל תיקון עולם.

      את נהדרת!

      ושנה נפלאה ויצירתית.

        29/8/13 19:02:
      chapeau כל הלול הסתכל ולא מפסיק לקרקר!
        28/8/13 13:51:

      יפה מאוד ההדגמה כיצד נוצר הציור מהנחת הצבע הראשונה ועד למורכבות הסופית, מה שמעניין שאם ברגיל אנחנו חושבים על תהליך יצירה כתהליך לינארי, שאומר שצבע מונח ליד צבע, או על גבי צבע , הרציו הזה לא קיים במילון המושגים שמנחה אותך בעבודת היצירה, היצירה אצלך בנויה על בסיס של תנועות אסוציאטיביות, כמו שקשרי העצבים במוח כל פעם מדליקים אזור אחר ,מצד אחד את מספיק חופשייה ללכת עם אותו חלק ימני במוח, שמציף אותנו בגירויים אסוציאטיבים, ומצד שני הדברים מתחברים, לאמירה ברורה כאשר הם מעובדים באותו חלק שמאלי של המוח, וכל אותה האדיקות ללכוד גם את האסתטיות, באה כנראה לפייס את שתי ההמיספרות, וככל שההמיספרה השמאלית מכילה יותר את הקפריזיות של זו הימנית,
      התהליך כנראה יותר נפתל והדרך לפתרון יותר ארוכה, אבל גם העונג שבא כאשר הגעת לפתרון הוא רב יותר,
      אינני קורא מחשבות לכן אומר בפשטות שאיני יודע מה פרוש פרוטרט הע, אבל בטוח שהוא נעשה והסתיים בעונג צרוף בידידות אשר

        26/8/13 19:58:
      לכל אלה ששאלו אותי אם כאן בתגובות, ואם בדואר פנימי 'מי זה ע' - אתם מוזמנים להעלות ניחושים. מעניין, מה תעלו בחכתכם, או במוחכם. מחכה לתשובותיכם/ן
        26/8/13 10:21:

      צטט: שולה63 2013-08-26 08:18:11

      יצירה מאד מורכבת וצבעונית ההסברים שלך על תהליך היצירה מוסיפים לה ענין

      תודה שולה.

        26/8/13 10:21:

      צטט: ג.ע. 2 2013-08-26 01:17:25

      נורית יקרה,

      קראתי אתמול בלילה את הפוסט, ורציתי לקחת לעצמי קצת זמן ולחשוב מה אני רוצה לכתוב לך, והנה היום אני יושבת לכתוב לך.

      ובכן, אין ספק שאת תמיד הולכת בדרכך המיוחדת. להחליט לקחת ציור ולשלב אותו עם הדפסים של שבלונות מהטבע ולהוסיף לו  חומרים נוספים כמו תפירה (ועוד של נייר) ועץ מגולף, זו בהחלט שבירת כל המוסכמות.  מי  עוד תופר נייר? אבל אני חייבת להגיד את האמת, שגם בשלב הראשוני של הטבעות העלים, העבודה היתה יפה ומעניינת, אבל אני מניחה שתגידי שכל אחד יכול לקטוף עלים מהטבע , לצבוע אותם ולהדפיס אותם ולכן לך זה לא הספיק, ואני אגיד שקודם כל צריך את הרעיון, ואת זה אין לכל אחד, וצריך לדעת גם מה רוצים עשות עם ההדפסים האלה.  אבל לבכל זאת, אתייחס למוצר הסופי, אין ספק שכמעט בכל עבודה שלך יש את  הדיוקן שלך, המשמש כ"טביעת האצבע" שלך.  כל מי שמכיר את הדיוקנאות שלך והיה נקלע לתערוכה ורואה את זה, היה מיד מזהה שזאת עבודה שלך ודיוקנך. זה כמו טביעות אצבע אישיות שכל אדם משאיר בכל מקום שהוא מגיע אליו, רק שאצלך לא חייבים להזעיק את הבולשת ואת המעבדה לזיהוי פלילי, זה פשוט גלוי ומוחבא בו-זמנית, וזה הייחוד שלך:  להציג משהו אחד שמסתתר ומתחובר למשהו אחר: נושא בתוך נושא ומאחורי נושא ולפני נושא.
      ההחלטה שלך להשתמש באריג האדום כמסגרת פיארה את עבודתך, והתליה על הענפים המגולפים החמיאה לעבודת הטבע הזאת. אהבתי גם את העבודה שבה שזרת את הזרדים בתוך האריג. וד"א, הענפים הקטנים עליהם גלגלת את החוט כמו סלילים, היו נראים לי בתחילה (בתמונה מרחוק מהתערוכה) - כמו פלפלים אדומים חריפים, עוד משהו מהטבע., כשמצד שני השתמשת בענפים המלופפים האלה כמו סלילים, שוב, שימוש מהטבע כמו תחליף למשהו המוכר לנו מהעולם המודרני - סלילי חוטים. בכך פירקת יותר את הפרטים בעבודה - עלים,  הדפסה, תפירה, ענפים, גילוף, וליפוף, וגם חתיכת בד העשוייה בעצמה מהחוט שנפרם ממנה, וגם שימש לך כחוט התפירה של העבודה.
      העבודה מעניינת ומושכת את העין, והתצוגה שלה בתערוכה מאוד יפה.

      גם אני תהיתי מה זאת ה"ע" הזאת? התגלי לנו?

      שלום ג' יקרה. אצטט משפט מדברייך שמצא חן בעיני מאד "להציג משהו אחד שמסתתר ומתחובר למשהו אחר: נושא בתוך נושא ומאחורי נושא ולפני נושא". האמת היא שאת כנראה צודקת מאד. לא שאני מתכננת את זה מראש, ולא שזו המטרה שלי, אבל מסתבר שכך אני עובדת וכך אני חושבת, וכשהעבודה מסתיימת גם אני מגלה שאכן זה כך. אהבתי את האופן שבו קלטת את השילוב של הבד האדום ואת החוטים שאותם הוצאתי מהבד והוספתי בעבודה. אהבתי גם את הדימוי החדש שאת הוספת לעבודה, מראה הפלפלים, ובכן כידוע לך שהכל דימויים, ומה שהקורא הפרשן מביא עמו ליצירה, נמצא שם לא פחות ממה שהיוצר מביא. אם ראית את זה שם, זה כנראה שם, וההמצאות של זה (שהתגלתה על ידייך) מוסיפה עוד מימדים ליצירה, עוד עומק ועוד משמעויות (אם רוצים לנתח את הדימויים, למשל). ונכון מאד שהליפוף של החוטים על הענפים יוצר מעין תחושה של עבודה בנול, שכך מיצרים שם את הסלילים. צריך לומר, שכל הדימויים, וכל הדברים שהם מסמלים הם רק פועל יוצא של העבודה שכן מה שמנחה אותי בזמן שאני עובדת זה השפה הצורנית. אבל כפי שציינתי ברשומה, המוח כבר דואג לכל הדברים, ודואג ששפת הצורה תתיישב היטב עם שפת התוכן. התכנים הפנימיים. ושוב תודה לך ג' יקרה על הביקור, על הקריאה הרצינית ( ועל הסבלנות להתמיד בקריאת פוסט ארוך כל כך), ועל תגובתך המעניינת. צריך להגיד שהרשומות שלי כבר לא ממש מסתדרות במרחב הווירטואלי בלעדי הביקורים הכחולים שלך קריצה

        26/8/13 08:18:
      יצירה מאד מורכבת וצבעונית ההסברים שלך על תהליך היצירה מוסיפים לה ענין
        26/8/13 01:17:

      נורית יקרה,

      קראתי אתמול בלילה את הפוסט, ורציתי לקחת לעצמי קצת זמן ולחשוב מה אני רוצה לכתוב לך, והנה היום אני יושבת לכתוב לך.

      ובכן, אין ספק שאת תמיד הולכת בדרכך המיוחדת. להחליט לקחת ציור ולשלב אותו עם הדפסים של שבלונות מהטבע ולהוסיף לו  חומרים נוספים כמו תפירה (ועוד של נייר) ועץ מגולף, זו בהחלט שבירת כל המוסכמות.  מי  עוד תופר נייר? אבל אני חייבת להגיד את האמת, שגם בשלב הראשוני של הטבעות העלים, העבודה היתה יפה ומעניינת, אבל אני מניחה שתגידי שכל אחד יכול לקטוף עלים מהטבע , לצבוע אותם ולהדפיס אותם ולכן לך זה לא הספיק, ואני אגיד שקודם כל צריך את הרעיון, ואת זה אין לכל אחד, וצריך לדעת גם מה רוצים עשות עם ההדפסים האלה.  אבל לבכל זאת, אתייחס למוצר הסופי, אין ספק שכמעט בכל עבודה שלך יש את  הדיוקן שלך, המשמש כ"טביעת האצבע" שלך.  כל מי שמכיר את הדיוקנאות שלך והיה נקלע לתערוכה ורואה את זה, היה מיד מזהה שזאת עבודה שלך ודיוקנך. זה כמו טביעות אצבע אישיות שכל אדם משאיר בכל מקום שהוא מגיע אליו, רק שאצלך לא חייבים להזעיק את הבולשת ואת המעבדה לזיהוי פלילי, זה פשוט גלוי ומוחבא בו-זמנית, וזה הייחוד שלך:  להציג משהו אחד שמסתתר ומתחובר למשהו אחר: נושא בתוך נושא ומאחורי נושא ולפני נושא.
      ההחלטה שלך להשתמש באריג האדום כמסגרת פיארה את עבודתך, והתליה על הענפים המגולפים החמיאה לעבודת הטבע הזאת. אהבתי גם את העבודה שבה שזרת את הזרדים בתוך האריג. וד"א, הענפים הקטנים עליהם גלגלת את החוט כמו סלילים, היו נראים לי בתחילה (בתמונה מרחוק מהתערוכה) - כמו פלפלים אדומים חריפים, עוד משהו מהטבע., כשמצד שני השתמשת בענפים המלופפים האלה כמו סלילים, שוב, שימוש מהטבע כמו תחליף למשהו המוכר לנו מהעולם המודרני - סלילי חוטים. בכך פירקת יותר את הפרטים בעבודה - עלים,  הדפסה, תפירה, ענפים, גילוף, וליפוף, וגם חתיכת בד העשוייה בעצמה מהחוט שנפרם ממנה, וגם שימש לך כחוט התפירה של העבודה.
      העבודה מעניינת ומושכת את העין, והתצוגה שלה בתערוכה מאוד יפה.

      גם אני תהיתי מה זאת ה"ע" הזאת? התגלי לנו?

        25/8/13 23:46:

      צטט: ~בועז22~ 2013-08-25 20:18:54

      וואו..., מאיפה להתחיל?...

      נו טוב...

      המנגינה הג'אזית שברגע עשתה לי חיבור נהדר,

      אבל זה רק אני..., נעזוב זה...

      אבל..., משכבר התחברתי - קשה היה להתנתק.

      "הריון" של המוצר המוגמר, ריתק אותי.

      וגם אני..., לא נכנס אל פרשנויות, בכלל לא!!!

      אותן, אשמור לעצמי.

      המבט אל יצירה מוגמרת, כזאת שהניחה את דעתו/ה

      של יוצרו/ה כמי שנולדה ובאה אל אווירו של עולם, אינו

      יכול לראותה כמה שנראה לו..., מושלם או לא מושלם.

      השלמות שוכנת אצל היוצר/ת, בין אם היא באה לידי

      ביטוי ביצירה המוגמרת ובין אם לאוו...

      המבט של הצופה צריך לכלול, ראשית כול, את הקוהרנטיות

      של היצירה, את המכלול..., בתור דבר-מה אימננטי, כזה שהיה

      צפוי להגיע בכול רגע, כמו התפרצות ידועה מראש של הר-געש.

      ומשזאת הגיעה, כול שנותר הוא..., להינות.

      אני..., נהניתי. מאוד.

      (~:

      מי זה ע' ?

      בועז יקר, ראשית אני חייבת לספר לך שתוך כדי כתיבה עלית בראשי מספר פעמים. ראיתי שהפוסט הולך ומתארך, הולך ומתארך ותהיתי לדעת למי בכלל יהיה סבלנות לקראו עד הסוף. ובכל זאת, לא רציתי לקצר, כי מבחינתי מלבד העובדה שאני משגרת כאן סיפור לעולם, אני מתעדת ומשאירה סיפור במרחב. סיפור שלדעתי צריך שיסופר. כמו סוג של צו שנכתב אלי מפי גבורת יצירותיי. ואז תוך כדי זה התנחמתי בכך שגם אתה כותב לעתים פוסטים ארוכים, מתריע על כך מראש, מתנצל, אבל יודע שזה בדיוק מה שאתה רוצה לכתוב כך ולא אחרת. אמרתי לעצמי, טוב גם בועז עושה זאת (מצאתי בך איזה שותף סמוי לדרך זו). והנה אתה גם בין קוראיי, שכנראה לא נבהל מהאורך, ומפתח חשיבה מרתקת בעקבות הרשימה. כרגיל אתה יורד למשמעות העמוקה של תוכן דבריי ( ולא לא לפרשנותה הפסיכולוגית של היצירה, כפי שאמרת אתה, כפי שאמרתי אני). את מבין את התהליך, ואתה מבין את התהליך של היוצר, לפחות כמו שאני כאן רואה אותו. כיף שכך אתה יודע לקרוא את החומרים האלה. ולפי הוואו.... אני מניחה ומקווה שנהנית, בעצם אתה גם אומר זאת בסוף דבריך. כיף שאתה כאן. ואהבתי, מאד אהבתי את שאלתך מי זה ע'. אתה באמת שם לב לכל דבר. וכפי שכבר למדת להכירינו כלום ושום דבר זה לא סתם. ואני תוהה לדעת האם להשאיר זאת סתום וסמוי, או לפתוח את זה כאן. אני על סף להגיד מי זה, ולרגע חושבת שאולי אכתוב לך את זה בדואר פנימי. מקצת חינה של היצירה הוא גם בסמוי שבה. חזל"נו אמרו ש"אין הברכה מצוייה אלא בדבר הסמוי מהעין" ואני אומרת כפארפרזה "שאין העניין מצוי אלא בדבר הסמוי מן העין" - כמו מים גנובים וכו'.

        25/8/13 23:36:

      צטט: רזאל 2013-08-25 17:19:28

      על היצירה קטונתי מהביע דעה, כי באמת יצירה צבעונית ורבת שמחה.

       

      אבל מה שמשך אותי בדבריך המשפט הבא "חייכתי, ממתי אני עובדת בפס ייצור. אני לא ממחזרת את עצמי ועושה אותה עבודה שוב. כל תהליך של יצירה מוליד אצלי את הדבר הבא, החדש, האחר" ולו היית פס יצור או לא אמיתית ביצירה, אז לא היית נורית האמנית היוצרת מנבכי נשמתה. 

      תודה איציק. שמחתי על דבריך, וחייכתי לעצמי על המשפט שצטטת. משפט יפה בחרת. שמחתי לראות אותו כאן, ולהזכר בו. ותודה על המשפט המסכם. הבאת תובנה יפה.

        25/8/13 23:35:

      צטט: שולה ניסים 2013-08-25 15:47:19

      בתור אחת שסרגה - תפרה - רקמה - עשתה "מקרמה" - משכה בחוטים בכל מיני דרכים וצורות, אני מאוד שמחה לראות את הפוסט הזה, שמתקן את המעוות ונותן מקום של כבוד למלאכות נשיות "מסורתיות" וכביכול "נחותות" (בעיני מי?).. מאוד מאוד יפה.

      שולה יקרה. דברייך כאן מאד מאד חשובים בעיני. ועוד זכור לי ויכוח שהיה לך פעם בקהילת עסקי אמנות עם מישהי ( שלא אנקוב בשמה) בדיוק על הדבר הזה. נכון, צדקת לשם אני מהדהדת ועם זה אני מתכתבת בדיוק. אני מחזירה דרך אמנות פלאסטית את הדיון לאמנות נשית, שבטית, מה שנקרא מלאכות יד ומבקשת בדרך זו, בדרכי שלי לתת להם מקום. צדקת. ותודה שאהבת וגם אמרת.

        25/8/13 23:32:

      צטט: גאולההר אבן 2013-08-25 12:00:40

      פוסט מרתק וציורים מהממים עם עוצמת ביטוי.

      תודה לך גאולה. ותודה שהצטרפת לרשימת חבריי כאן.

        25/8/13 23:32:

      צטט: נערת ליווי 2013-08-25 09:02:55

      נורית.

       

      ראשית. מרתק.

      החל בסרטון. היצירה, התהליך, העבודה כולה.

       

      העמוד שלך שהתחדש באמצע הקיץ לירוק :))

       

      הקילוף. גם הוא. ואם כבר קילופים. הקשרים.

      אוהבת מאד את הקו האדום. הזה. המסולסל, 

       

      < אולי במאמר מוסגר יום אחד יהיה לנו זמן. אני אחפור לך בשאלות על אדומים וירוקים וכחולים וירוקים בציורים

      בלי מלה אחת על נשיות וגבריות עכשיו. כי זו שיחה ארוכה. שתצא מהקווים לכאן ועכשיו אך מבט בחלק התחתון של היצירה - מעבר לדמות, הזכירה לי את העניין >

       

      ''

       

      קווים. פעמים מסוימות מחברים דברים. לעיתים בהבדלים של זמן ומקום. 

      מרתק כמו תמיד.

       

      וכן, נתת לנו. לי לפחות עוד חלון לראות. (בלי קשר לחלונות או לחלומות של שגאל)

       

      תודה גדולה.

      שבוע נפלא גם.

      נערה יקרה. יש תגובות שאתה יודע, גם אם אתה מאמין לכנות שלהם, שהם בדרך כלל שבלוניות. הכוונה שם טובה וכמו שאמרתי גם כנה. אבל אצליך ( ויש לי עוד כמה כאלה, מבין קוראי הקבועים) מרגישים שהיית שם באמת, שחווית, שזה נגע במקומות מסויימות ושזה עורר אותך לחשיבה. הכתיבה הזורמת שלך, האסוסיאציות שאת מעלה והנקודות שאת מתעכבת עליהם ( צבעים, חוטים, קו אדום, ואפילו לא מתעצלת להביא עדות לדברייך. שמחתי שהצלחתי להחזיק אותך על קו 'המרתק כמו תמיד'. זה באמת כיף לדעת שיש מי שמעניין אותו מה שמעניין אותי, ולא משנה מאיזה זווית, אם מבחינתי זה מצד העושה, ומבחינתך, למשל זה מצד הצופה ( במקרה הזה). תודה ושמחה שפתחתי עוד חלון. כבר אמרתי, ותמיד אמצא סיבה טובה לומר זאת שוב, בדיוק בשביל זה אני כאן.

        25/8/13 23:26:

      צטט: debie30 2013-08-25 08:23:36

      נורית, תודה על השיתוף בתהליך היצירה - מרתק. כתבת על המחוייבות ליצירה שלך, חושבת שאפשר להוסיף על כך את ה"מחויבות" לתת להעניק לאנשים משהו משלך, השיתוף הזה והיצירות הם חלק מנתינה גדולה.

      תודה לך יקירתי. שמחה שהיית, שמחה שאהבת. שמחה שהחזקת מעמד לקרוא על אף הפוסט הארוך במיוחד, ושמחה שאת מבינה כמוני, שלא רק שאני משתפת במה שאני עושה ( שהרי כל אמן מעוניין לחשוף את יצירתו) אלא, באמת רוצה להעניק לאחרים. לחשוף בפני אנשים איך ומה קורה במטבחו (סדנתו ) של האמן היוצר. תודה.

        25/8/13 20:18:

      וואו..., מאיפה להתחיל?...

      נו טוב...

      המנגינה הג'אזית שברגע עשתה לי חיבור נהדר,

      אבל זה רק אני..., נעזוב זה...

      אבל..., משכבר התחברתי - קשה היה להתנתק.

      "הריון" של המוצר המוגמר, ריתק אותי.

      וגם אני..., לא נכנס אל פרשנויות, בכלל לא!!!

      אותן, אשמור לעצמי.

      המבט אל יצירה מוגמרת, כזאת שהניחה את דעתו/ה

      של יוצרו/ה כמי שנולדה ובאה אל אווירו של עולם, אינו

      יכול לראותה כמה שנראה לו..., מושלם או לא מושלם.

      השלמות שוכנת אצל היוצר/ת, בין אם היא באה לידי

      ביטוי ביצירה המוגמרת ובין אם לאוו...

      המבט של הצופה צריך לכלול, ראשית כול, את הקוהרנטיות

      של היצירה, את המכלול..., בתור דבר-מה אימננטי, כזה שהיה

      צפוי להגיע בכול רגע, כמו התפרצות ידועה מראש של הר-געש.

      ומשזאת הגיעה, כול שנותר הוא..., להינות.

      אני..., נהניתי. מאוד.

      (~:

      מי זה ע' ?

        25/8/13 17:19:

      על היצירה קטונתי מהביע דעה, כי באמת יצירה צבעונית ורבת שמחה.

       

      אבל מה שמשך אותי בדבריך המשפט הבא "חייכתי, ממתי אני עובדת בפס ייצור. אני לא ממחזרת את עצמי ועושה אותה עבודה שוב. כל תהליך של יצירה מוליד אצלי את הדבר הבא, החדש, האחר" ולו היית פס יצור או לא אמיתית ביצירה, אז לא היית נורית האמנית היוצרת מנבכי נשמתה.

        25/8/13 15:47:
      בתור אחת שסרגה - תפרה - רקמה - עשתה "מקרמה" - משכה בחוטים בכל מיני דרכים וצורות, אני מאוד שמחה לראות את הפוסט הזה, שמתקן את המעוות ונותן מקום של כבוד למלאכות נשיות "מסורתיות" וכביכול "נחותות" (בעיני מי?).. מאוד מאוד יפה.
        25/8/13 12:00:
      פוסט מרתק וציורים מהממים עם עוצמת ביטוי.
        25/8/13 09:02:

      נורית.

       

      ראשית. מרתק.

      החל בסרטון. היצירה, התהליך, העבודה כולה.

       

      העמוד שלך שהתחדש באמצע הקיץ לירוק :))

       

      הקילוף. גם הוא. ואם כבר קילופים. הקשרים.

      אוהבת מאד את הקו האדום. הזה. המסולסל, 

       

      < אולי במאמר מוסגר יום אחד יהיה לנו זמן. אני אחפור לך בשאלות על אדומים וירוקים וכחולים וירוקים בציורים

      בלי מלה אחת על נשיות וגבריות עכשיו. כי זו שיחה ארוכה. שתצא מהקווים לכאן ועכשיו אך מבט בחלק התחתון של היצירה - מעבר לדמות, הזכירה לי את העניין >

       

      ''

       

      קווים. פעמים מסוימות מחברים דברים. לעיתים בהבדלים של זמן ומקום. 

      מרתק כמו תמיד.

       

      וכן, נתת לנו. לי לפחות עוד חלון לראות. (בלי קשר לחלונות או לחלומות של שגאל)

       

      תודה גדולה.

      שבוע נפלא גם.

        25/8/13 08:23:
      נורית, תודה על השיתוף בתהליך היצירה - מרתק. כתבת על המחוייבות ליצירה שלך, חושבת שאפשר להוסיף על כך את ה"מחויבות" לתת להעניק לאנשים משהו משלך, השיתוף הזה והיצירות הם חלק מנתינה גדולה.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין