בעודי הולך ברחוב יפו בצהריי קיץ חם, נזכרתי ללא סיבה ממשית ביום שבו אחותי מתה. נזכרתי גם באיך שקמה חזרה לתחייה מספר דקות אחר כך. זה קרה לפני כל כך הרבה זמן, בעולם אחר כל כך. היה לה חום גבוה, והיא התעלפה והפסיקה להגיב ולנשום כאשר ישבה על הברכיים של אמא, לילה אחד אי שם באמצע שנות השמונים. היה לחץ. היה פחד בעיקר. שיתוק מערכות שכזה. אני זוכר את שמחה מגיעה רכובה על האפניים (קיבוץ, אחרי הכל), ומחזירה את אחותי מתוך תהומות חשוכים של מוות אל... משהו... רגע... האטתי את הליכתי והסתכלתי בעיניים מכווצות מהשמש במורד הרחוב. זה הוא! אני בטוח! זה האיש שככל הנראה אני היחיד בכל ירושלים שרואה אותו. אותם בגדים, ז'קט ג'ינס ומכנסיים תואמים, שמשנים את צבעם ככל שחולף הזמן ויותר טינופת דובקת בהם. הזקן המדובלל (יצא לי לראות אותו גם עם זיפים פה ושם), שמכיל במעביו חברות שלמות של יצורים חיים, שמקיימים, אני מניח, דיפלומטיה והיררכיה חברתית. שיערו אפור, ארוך עד לכתפיו. הוא לא נראה שונה כמעט בכלל מהפעמים הקודמות בהן ראיתי אותו, מלבד ידיו, שהיו ריקות מעכברים. את ארתור יצא לי לראות מספר פעמים מאז שהגעתי לירושלים. בכל פעם הייתי לבד, כלומר, לא הייתי לצד מכר עמו אוכל לחלוק את החוויה. הוא נראה כמעט כמו דמות שנכתבה על דף, או בובה שעוצבה לפי דמיונו של ג'ים הנסון. כשסיפרתי על ארתור לחברים, תמיד טענו שאני ממציא, או במקרים טובים יותר שאינם יודעים על מה אני מדבר ושהם עצמם מעולם לא ראו את דמותו או איש דומה לו. בכל פעם ראיתי אותו במקום אחר, בלי לצפות לכך, בלי לדעת מי הוא, ובעיקר חששתי לגלות שאני אכן ממציא אותו, מדמיין אותו בראשי. מעולם לא שמתי לב שהוא פונה למישהו ברחוב, או שאדם אחר ברחוב מסתכל בכיוונו. הוא בלתי נראה, ארתור, אולי מכיוון שנראה כאילו זחל מתוך האוביולט לאחר שכולם שכחו את שמו. מכל תכונותיו, שעל גבן ניתן לבנות סיפורים, הבולטת ביותר הייתה העכברים. כלוב מלבני, לא גדול, ששני עכברים מרחרחים את סורגיו. הוא תמיד היה איתם, והם, ככל הנראה, תמיד היו איתו. חיפשתי באותו רגע מישהו שיחלוק את החוויה, מישהו שיגיד לי סוף סוף שאני לא מדמיין, שארתור והעכברים שלו באמת קיימים. אבל נזכרתי שאיש מעולם לא הכיר בו, שאני ורק אני יכול לראות אותו חולף ברחוב עם חיות המחמד הקטנות שלו. פעם אחת אף פנה אלי, כשהכנתי חביתות בבופה של בית קפה זה או אחר, אבל לא היה אף אחד מספיק קרוב, והאיש נעלם לתוך עוד אחת מהחוויות הירושלמיות שלי. חשבתי שאולי הוא נדמה עצוב יותר, בודד. בלי העכברים שלו נראה ארתור כמו עוד מקבץ נדבות בפוטנציה, כמו עוד איש עני שלא מכבס את בגדיו ומשוטט חסר כל באוויר היבש של ירושלים, אותו אוויר שהופך אנשים למשוגעים.
|