כמעט שעה לפני המועד שנקבע לפגישה אני כבר ליד שער הקיבוץ. מתברר שלא היחיד... "ראבאק", אני אומר להם ברחבת החנייה, בשעת בין הערביים, כאשר הראשונים מתחילים להתאסף. "עשרות שנים שלא נפגשנו, אבל המשפטים התרוצצו לי במוח. ידעתי מה אני עומד להגיד לכל אחד מכם ברגע הראשון... אם וכאשר ניפגש יום אחד שוב..." הקולות לא השתנו וגם לא העיניים. כל יתר חלקי התפאורה דהו התקמטו או תפסו נפח. "תראו איך התבגרנו. אפשר לזהות אתכם רק לפי המבטים". ההבלחה השובבה מתעוררת מעצמה ברגעים כאלה. "היינו ילדים צעירים, אלוהים, אנחנו ענתיקות...אתם קולטים? בעיני הילדים שלנו נולדנו 8 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה...."

מוקדם יותר, בנסיעה מזדחלת באיטיות מאחורי טרקטור של הקיבוץ, בלי צפירות ועקיפות בכביש הצר המוביל אל שער המשק, אני חושב לעצמי, למה אנחנו אוהבים פגישות מחזור? אולי לחזור אל הימים שבהם חשבנו כי החיים ארוכים, התוכניות גדולות, וכל העתיד פרוש לפנינו...

כמה שעות לפני המִפגש כבר קשה  לשאת את המתח. אני מעלה ל"ספר הפנים", תמונות אותנטיות מן הימים ההם. הכיתובים באנגלית כדי לאפשר לחברים מחו"ל להתמצא.

 "אני מנסה לדמיין אותך קופץ ממטוס..." אומרת לי ידידה בפייס-בוק.  "זה בטח דורש אמון מלא, או טיפשות או אומץ".
ואני מתפייט וירטואלית: "צריך להיות די צעיר, חסר אחריות, ומושפע מלחצים חברתיים. אה, וגם לעבור קורס מפרך של 3 שבועות". עד היום מהדהדות באוזניי הצרחות מסביב, האושר המהול בפחד, שניות לאחר הקפיצה מן המטוס, עם הפתיחה וההתייצבות של המצנח. רק היקום ואני... ואיזה נוף...

"היית חוזר על זה עכשיו? במפגש מחזור מוצנח?

"ממש לא... והחשש אינו מן הקפיצה - אלא דווקא מהרגע של הנחיתה על הקרקע... כי לאחר הקפיצה מן המטוס, בדקה הראשונה, יש אשליה שאת תלויה באוויר. לקראת הסוף, המטרים האחרונים רצים אלייך במהירות... אין משמעות למצנח... חייבים לבצע את הגלגול בצורה מדויקת. ואצלנו, הברכיים היום... זה לא מה שהיה פעם...."

"פעם צנחן - תמיד צנחן? גם אחרי 40 שנה, או שיש כאן בכל זאת תאריך תפוגה?"

"אין תמיד. זה "חלפים מתכלים", משובת הנעורים. רק הרמטכ"ל ואלופי הפיקוד ממשיכים לצנוח בגיל 45.... המעמד מחייב".

*****************************

הפגישה בחדר האוכל של קיבוץ, יש בה לא מעט סמליות. כולנו בני גרעינים ובני משקים ומושבים, פלוגה מסייעת גדוד 50 נח"ל מוצנח. מתחילת הערב מלווה אותי תחושה הזאת: "זו אינה אותה המדינה. בלי שידענו אז, ובלי שנתנו לזה שמות, היינו חלק ממדינה שהתנהגה  אחרת". דיברנו אז... לאט, ברור. השפה הייתה מלאה, עשירה. אנשים הקשיבו.

גם היום. הטכנולוגיה לא קלקלה אותנו. מעבר לעצם שמחת המיפגש, וכשהמיקרופון נודד בין המשתתפים, אף אחד לא  נדחף, לא משסע דברי אחרים, לא מעיר הערות מיותרות, בלי ניסיונות טיפשיים לגנוב הצגה, להפקיע תשומת לב.

אני נזכר בשיחות הלילה הארוכות אז, בשמירה, בתצפיות, בסיורים. מדהים להיווכח כמה תוכן וכמה צלם אנוש לקחתי מן השנים ההן. לא התעסקנו בכלל בשאלה "מאיזה עדה אתה," מי מזרחי, מי אשכנזי, היו איתנו עולים חדשים, חילונים וחובשי כיפה, לא זכור לי שלעגנו למנהגים ולמאכלים. (אם כי הגיעו אלינו שמועות על מציאות שונה בפלוגת המפקדה, עם שירי כלא, הומור אנתרופולוגי, ואפילו הסתובב סיפור כי כמה מהם ניסו להסיר טבעות ושעונים משבויים מצריים חיים שנתפסו. המג"ד הבחין בכך, ירה באוויר רץ, והכניס להם מכות שלא ישכחו).   

בין לבין אנחנו נזכרים עם המון הומור עצמי במערכות היחסים אז, את הציניות שבה לקחנו את עצמנו. "מה שקשה - עושים בקושי?"  ובכל זאת כנראה שעשינו שם משהו נכון. ועדיין לוהט במלוא עוצמתו הוויכוח הנצחי מי מבין שני המאגיסטים הפיל את המסוק הסורי...

לאט לאט אנחנו מגלים שתחנות חיינו טבולות אוקינוסים של נוסטלגיה. "סיפורי מלחמות הם כמו יין", אומר מפקד הפלוגה אפור השיער בקולו המנומנם שלא השתנה. "הם הולכים ומשתבחים עם הזמן, ונוספים להם נופך וארומה".

גם הפסקול כבר תשוש. הילדים שלנו בוודאי היו מתייחסים ל"שירו של צנחן", כמו שאנחנו בזמנו התייחסנו להימנון הבריגאדה היהודית... בשבילנו זה היה "שירי אנו באנו".

לא פשוט לסמן את נקודת הזמן שבה הבנו שאנחנו כבר לא צעירים יותר, שהעבר גובר על העתיד וכבר נעשה ארוך ממנו. זה הזמן שבו מפסיקים לקרוא לך בחור, ופתאום אתה, במקרה הטוב, גבר, איש או "אֲדונִי"...  ועדיין,  קשיש זה מישהו שהוא לפחות 10 שנים מבוגר מאיתנו... הסצנה של גברים בגילנו עם מעילי רכיבה מעור, אופנועים ורכב שטח, שקי שינה במידבר והקפה הרותח על גזייה בבוקר, מחזירה מעט מן האדרנלין האבוד וחדוות הנעורים הנשכחת.

קחו אותנו בחזרה אל הצבא. הילדים שלנו, חיילים בני 19 20 לא צריכים להיות שם.  הם מתגעגעים הביתה, מהרהרים בנערה, חושבים על סקס בכל 17 שניות.

אנחנו, לעומתם, נזכרים בסקס פעם בשבוע, מה שמותיר לנו המון ריכוז לפעילות מבצעית. אנחנו ממילא לא מתעוררים מנחירות של חבר באוהל, קמים בכוחות עצמנו מוקדם כדי לעשות פיפי ונשארים לשמירה, רגילים לאוכל חרא, לא נתרברב בביצועי המיטה (בעיקר כי הזיכרון כבר לא...), והדבר האחרון שהמחבלים רוצים להיתקל בו, הוא פרצופים זעופים ונרגנים של גברים מבוגרים, שאוחזים בנשק אוטומטי, ויודעים כי שנותיהם היפות, כבר הרחק מאחוריהם...