הייתי רואה אותה בצומת, ממש על גבול הגזרה שלי, לבושה ברישול בגופייה ירוקה גדולה ממנה בכמה מספרים, מכנסי טריינינג בצבע אפור ונעלי אצבע מגומי. היא הייתה ניגשת למכוניות שעצרו בצומת ומבקשת שקל כדי לקנות אוכל. ברגיל, היא התכוונה לסמים, אבל לפעמים, זה היה בשביל תרופות או סיגריות.  עכשיו היא מתה. הודיעו לי שמצאו אותה בתוך חדר בבניין עם הרבה חדרים להשכרה, כמו שיש עכשיו הרבה בדרום העיר. אמרו שלא היו עליה סימנים מיוחדים והיא פשוט שכבה שם על הרצפה הקרה, חיוורת כמו גבס אפור ללא תנועה, קפואה ברמז של חיוך. בעיתון פרסמו ידיעה קטנה בתוך קובייה קטנה וכתבו שנמצאה גופה של אלמונית. אני ידעתי שקוראים לה קרן אבל בכל זאת היא אכן הייתה אלמונית לגמרי.

כמה חודשים לפני שמתה, ראיתי אותה ברחוב, הולכת ליד אדם מבוגר ממנה, מזוקן שלא נראה לי סמפטי במיוחד. נגשתי אליהם וקראתי לה להמתין ואחר כך פניתי לגבר במבט קשה כמעט אלים ושאלתי אותו מה הוא עושה איתה. קרן לא זיהתה אותי ברגע הראשון כמו שלא זיהתה כנראה, גברים רבים שהיו בשבילה רק מקור לכסף, מעט חום מזדמן  והרבה כאב, כל כך בנאלי.

היא הייתה מרירה כלפי כולם וצינית. לא הייתה בה אפילו טיפת אופטימיות וזה נראה מוזר כל כך על בחורה כל כך צעירה וכל כך יפה. האיש פנה אלי במבט מתגונן-כועס משהו, כנראה מנחש לפי נימת הקול הקשה שלי, שיש לי סמכות לשאול אותו שאלה כל כך פולשנית. - כלום -, הוא עונה בהתחמקות - סתם הולכים -. עמדתי לדרוש ממנו להזדהות כשהבחנתי לפתע בניצוץ של היכרות בעיני קרן. - אה - היא אמרה בשמינית חיוך של הפתעה, - זה אתה, שלקחת אותי למצוא את התעודה -. - נכון - אישרתי, עדיין כועס על קרבתה המעצבנת לגבר הזר שהלך איתה. - מה את עושה איתו ? המשכתי למרות החיוך המרצה שלה  - סתם, כלום, באמת, הוא הבטיח שיקנה לי אוכל ובירה - ענתה בניסיון להרגיע את כעסי ואחר כך פנתה אליו ואמרה - הוא דואג לי -.

הייתה בקול שלה יותר מנימה של גאווה כשאמרה את זה, אפילו קצת הנאה. אני, לא השתכנעתי עדיין שהכל כשר ולא הסכמתי להרפות - את בסדר ? - המשכתי לשאול, מוכן לסלק את הגבר למשמע הרמז הראשון של כפייה או ניצול מיני, אבל היא לא אמרה. אני ידעתי שהוא אתה כדי לנצל אותה אבל היא לא אמרה. לא רצתה שאתערב. היא הביטה בעיניי במבט פשוט וגלוי, כזה שהיה כל כך אופייני לה ואמרה באותו מבטא אמריקאי שלה - אתה יודע שאתה לא יכול להציל אותי, אין סיכוי, נכון? אין סיכוי -.

 עכשיו היא מתה כאלמונית ואמא שלה לא יודעת וכנראה שלא ממש אכפת לה.

 שנתיים קודם, הבחנתי בה לראשונה, מול המשרד שלי בלב הרחוב, הולכת באיטיות, יפה בצורה מוזרה יחסית לרחוב, בלונדינית כחולת עיניים ולא שייכת. היא לא נראתה נרקומנית טיפוסית אפילו שעיניה ולבושה אמרו שהיא מסוממת ומכורה. קראתי לה לעצור ובקשתי ממנה להזדהות, יותר מתוך עניין אישי והרבה פחות מתוך תחושת התפקיד. הייתי סקרן להכיר אותה ואפילו מעט מרוגש. והיא כעסה. הכעס שלה היה כל כך אוטנטי וכל כך טבעי וגלוי שהיא מייד מצאה חן בעיניי. אבל לא אמרתי לה את זה. במקום זה אמרתי לה שאני רק מנסה לעזור לה אבל נראה לי שזה אפילו הכעיס אותה יותר וגרם לה להרצות לי במשך רגעים ארוכים על דורסנות הכוח ושלטון הממסד תוך שהיא מתנסחת בחדות קולחת. למרות המבטא האמריקאי הכבד שלה, רמז שהיא די חדשה בחלק הזה של כדור הארץ, לא הייתה לה כל בעייה לבטא סרקזם בכמויות. ניצלתי נשימה ארוכה שלקחה ושאלתי אותה אם הגיעה מארצות הברית ומתי. היא צחקה ואמרה בציניות ובזלזול מודגש, - נו, באמת, חוכמה גדולה ! זה רק מוכיח שאין לכם שום זכות להגיד לנו מה לעשות או לבדוק אותנו -. לא הגבתי. מה אפשר לומר, די הסכמתי אתה, - ברור שאני מארצות הברית, כל אחד יכול לראות ולשמוע את זה שאני אמריקאית -. גם אחרי כמה שבועות, כשכבר למדה להכיר אותי ולהשתכנע שאין בי נזק מיידי פוטנציאלי עבורה, עדיין הייתה משתלחת בי כשהתחשק לה, בלשון חדה ובטונות של ציניות. כשניסיתי להציע לה שיקום, גמילה, מוסד, הכל בחינם רק שתשתחרר מהתלות בסמים, היא נעצה בי מבט שחציו חיוך וחציו לעג ושאלה - אתה באמת מאמין שאתה יכול להציל אותי ?.

 אמרתי לה שכן, שאני מאמין שאם היא....רק תיקח את עצמה.... אבל היא קטעה אותי ואמרה באמריקאיות - אמא שלי גרשה אותי מהבית מפני שהיא ידעה שאין לי סיכוי, אז אתה חושב שאתה יכול ?. הייתה שתיקה לרגע ואז היא אמרה - אני באתי לפה בשביל למצוא סמים כי אני לא יכולה לחיות בלי זה - אתה מבין ? - המשיכה - אין לי ברירה, אתה מבין ? אני צריכה את הסם מפני שבלי סם אני אמות מהכאב ואני מפחדת למות מהכאב, אני רוצה למות מהסם -.

עכשיו היא מתה, מהסם ולא מכאב. את זה אני יודע מכיוון שהשוטרים שמצאו אותה שוכבת על הרצפה, אמרו לי שהיא הייתה קצת מחייכת. בעיתון לא כתבו שהיא חייכה קצת כי הם לא הבינו שזה העיקר במוות שלה.

עכשיו כשאני נזכר בה וכותב, אפילו שהיא כבר מתה שלושה חודשים, יש לי דמעות בעיניים שמטשטשות לי את המקלדת. כשאמרו לי שמצאו אותה, הם הסתכלו עלי במבט מוזר, מנסים לראות מה התגובה שלי. הם ידעו שניסיתי לעזור לה ושניסיתי להרים אותה מהבור השחור, והם ידעו שנכשלתי. הם לא ידעו למה בדיוק ניסיתי, טוב, אולי הם ניחשו, אבל אף אחד לא לעג לי. בדרך כלל הם מתנהגים כמו ילדים מפגרים בסיגנון של - אמרנו לך שזה לא יעזור - וכל מיני שטויות ילדותיות כאלה, אבל הפעם נדמה לי שכולם היו קצת כבדים, מהורהרים. אני חושב שכולם חשבו על הבזבוז הנוראי שהיה בסיפור של קרן. הרי כל אחד בשעתו נתקל בלשון השנונה שלה והופתע לגלות מחשבה צלולה בתוך חשכת התהום של הסם.

- הם הרגו אותי - היא ספרה לי פעם כמה חודשים לפני שמתה - בבית חולים כשהיו לי כאבי גב, הם נתנו לי תרופות נגד כאבים כי בכיתי הרבה, אז ככה הם השתיקו אותי והפכו אותי לנרקומנית -.

עכשיו, היא מתה, בלי כאבים, בלי נדבות, בלי גברים נצלנים שחשקו בגופה ולא היה להם איכפת שכואב לה הגב.- המוות שלה היה בזבוז נוראי -, אמרו כולם, - היא הייתה כל כך יפה, אבל סתם עוד נרקומנית -

אבל אני ידעתי. אני ידעתי שהיא לא הייתה סתם עוד נרקומנית. היא גם לא הייתה סתם עוד זונה או קבצנית מהרחוב אלא ילדה שהיה לה כאב והבריחה ממנו הרגה אותה.

אבל האמת היא שבעצם, כנראה שכל הנרקומנים הם כאלה, לא? 

ראיון עם קרן  http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=524664