דמיינו ילד קטן, נגיד בן שבע או שמונה, יוצא מבית הספר, מנפנף למורה לשלום. עיניו נוצצות. ליבו שמח. הוא קיבל כוכב והמורה תלתה את הציור החדש שלו על הקיר. וכולם אמרו לו כמה שהציור יפה. וכולם קינאו שדווקא את הציור שלו המורה בחרה להראות. והוא שמח. ועכשיו הוא ילך הביתה ויספר לאמא איך המורה אהבה את הציור החדש שלו.

הוא צייר חרדון מנמנם על סלע בשמש הקיץ החמה.

הוא יודע שהוא צריך לרוץ מהר הביתה. הוא יודע שעוד מעט יחשיך והפצצות יתחילו ליפול. כמו אתמול, וכמו שלשום. וכמו בשבוע שעבר. אבל הלב לא נותן לרוץ. הנה ציפור מנתרת בין האבנים, שותה מהמים הזורמים. הנה נחש בורח לבין השיחים, מפחד מהקרבים. הנה עוד חרדון, כמו זה שצייר, מתקמקם לו על סלע, מתכונן לתנומת אחר צהרים של יום קיץ חם. והוא נעצר להתבונן. וכאילו הוא מתבונן שוב בציור שלו, שתלוי על הקיר בכיתה. אבל בחוץ. על אמת. בטבע.

ואז ירדה הפצצה. והילד נפגע. והילד מת.

אז תגידו לי בבקשה: האם באמת אתם חושבים שלילד הזה שנרצח איכפת עכשיו באיזה כלי נשק זה שרצח אותו השתמש?