קפואה.

קרוסלת פחדים נעה סביבי,

במהירות מטורפת.

מגבירה את הקצב,

תמיד,

לאחר שבריר שניה של תקווה.

מנסה לאחוז בהם,

פחד פחד,

לחבק בחוזקה, או רפרוף.

קול רם של צחוק מלגלג,

שלהם,

שלי,

על עצמי.

אני מגוחכת כשאני מנסה לחבק...

משהו שגוי כאן,

אולי הדרך,

אולי המטרה,

אולי פשוט אני.

פשוט.

מנסה לחייך,

הפחדים יעידו.

נלחמת לחייך,

גם כשזה אומר להלחם בעצמך,

תמידית.

תוהה מה מספר הקורבנות שיוכיחו,

שהמלחמה אבודה.

אני כבר מתתי.

אלפי פעמים.

ורציתי לכתוב חיוך היום.

תוכלו להראות לי שמיים של תקווה.

האם תוכלו להבין שחיוך שלכם,

הוא פחד שלי?

תוהה כיצד מגע זר בנפשי,

יכול להכיל חיבוק בטוח,

כאשר מתפוררת,

ממגע מהוסס,

של עצמי. 

דומעת. 

ורציתי לכתוב חיוך.

כל כך רציתי.

הפחדים יעידו.