הוא עמד בשולי הגינה הציבורית, רועד קצת מהקור וקצת מהפחד ומתחנן על יומו האבוד. אני עמדתי לידו, מביט בו בדריכות, בו ובחבר שלו שלא היו צריכים להיות כאן, וניסיתי שלא לחשוב. רציתי לחשוב רק על האפשרות שהוא או השני, יקחו פתאום את הרגליים ויברחו, ואז אני אצטרך לרדוף אחריהם. אבל התחינה השקטה שלו ובמיוחד הפחד, חדרו את מעטה המחשבה הפרקטית שלי.

הצטערתי שקראתי להם לעצור. אני לא אוהב לראות אנשים פוחדים. עוד יותר כשזה ממני. עושה לי רע.

אני לא מרגיש הרבה. נכון שיש הרבה סיבות טובות להרגיש עצוב ומדוכא בחושך שיש כאן, מסביב, אבל, התפקיד מחייב. חוץ מזה, החיים זורמים במהירות וסחף האירועים לוקח את הדברים הלאה. גנב, חוטף ארנקים, קשישה שבוכה על הקצבה שנשדדה. הכל עובר ממול, נוגע בריפרוף בלבד, אחרת אי אפשר לשרוד.

אבל שם, בקור החורפי של שעת הבוקר המוקדמת, הסחף נעצר פתאום נגד רצוני וראיתי את מה שלא רציתי לראות. ראיתי פחד, כניעה, תחנונים...

באותו רגע לא הבנתי את ההיגיון שיש במעמד הזה. הכל נראה לי הזוי, כמו במה בתיאטרון או כמו חייל בסרביה שיורה בצמד קשישים מבוהלים.

שניהם נראו כל כך מבוהלים וכל כך לא מזיקים. בכל זאת הם שבחי"ם. שוהים בלתי חוקיים. חוק יבש.

אחד מהם, הבוגר יותר, המשיך לומר לי בלחש, ממש מתחנן, שאבקש מהשותף שלי שלא לבדוק להם את התעודות. בבקשה, בבקשה, עכשיו לפני שהוא מתקשר, בבקשה. תגיד לו שיוותר, בבקשה.

ידעתי שאיני יכול. שאסור. שזאת תהיה הפרה של כל הכללים. אם הם נכנסו לכאן בלי רשות זו עבירה על החוק ולכן אני לא יכול לעזור להם, לא יכול להפסיק את התהליך שהתחלתי.

נכון שיכולתי סתם להמשיך לצעוד עם השותף שלי ולא לשים לב שהם חשודים. יכולתי. אבל קראתי להם לעצור ובקשתי מהם להזדהות לפני שהבחנתי בפחד שלהם.

הם רעדו. שאלו למה? למה לעצור? למה תעודות? אסור להיות בגן? ניסו לתת לי מוצא. כאילו הבינו שאני צריך מוצא. כמו סיבה לנזוף בהם קלות ולהמשיך ללכת, ורציתי, לרגע אפילו כמעט אמרתי טוב לכו. אבל השותף שלי כבר היה בתוך הבדיקה. תעודות ירוקות. משכם. יש תסריח ? וורקה ?

לא, אין אישור כניסה וגם לחבר שלו אין, ענה בעברית עילגת. יש לו שני ילדים בבית ולשני גם. אמר בשקט. לא, אין אישור, רק באו לחפש עבודה. - בבקשה, אל תבדקו, וואלה אין כסף, צריך אוכל בבית. תגיד לו שלא יבדוק, בבקשה, תשחררו אותנו שנלך, וואלה אין עבודה -.

קר. קר בגן והדשא רטוב ועצוב. בטח קר גם בשכם. אין וכסף לחשמל.

פתאום זוחלת לי לראש תמונה של שני ילדים רעבים שיושבים בבית וליידם עוד שני ילדים, רעבים וקפואים גם, מחכים לאבות שלהם שיביאו כסף לאוכל.

למה אין תסריח? למה בלי אישור? שאלתי בתרעומת, כמו מאשים אותם על העיניים העצובות שתלו בי.

וואלה לא נותנים. אין כסף לאישור. צריך הרבה כסף בשביל אישור. וואלה אין כסף.

צריך כסף לאישור עבודה? הסתכלתי בו במבט ספקני וראיתי שהוא לא משקר. משלמים לקציני צה"ל בשביל אישור? מה זה בוליביה?

ידעתי שאסור לי לתת לתמונה הזו להשתלט עלי מכיוון שזה מחליש. ידעתי שרק מכיוון שיש אצלינו קצינים מושחתים שלוקחים כסף מעניים, זו לא סיבה להתייאש. שאם זה מזכיר ממשלים מושחתים בעולם השלישי, זה לא אומר שכולם ככה. בטח שצריך אישור כדי לתת להם להכנס, מחבלים שנכנסים ומתפוצצים גרמו לזה. אין שיקול דעת. אבל לקחת כסף על הנייר ? כסף ? למה ?

אבל כמה שניסיתי, זה לא הלך. עמדתי מולם, מתפלל בלב שלא יברחו, שלא אצטרך לרדוף אחריהם ולראות אותם חוטפים מכות. ככה זה תמיד אחרי שבורחים. ומילים על הקצינים שלנו שלוקחים כסף כדי לתת אישור, ריחפו מסביבינו. הקול המתחנן שלו , שהשותף שלי לא יבדוק, חדר לי למחשבות ולא הצלחתי להתנתק. כמו ניסור שוב ושוב  - שחרר אותי בבקשה. תגיד לו שלא יבדוק. אין אוכל, אין עבודה, אין כסף, בבקשה -.

- אל תדאג - הייתי חייב לשקר , - רק יבדקו אתכם קצת וישחררו, בטוח -. לא הסתכלתי לו בעיניים, ידעתי שהשותף שלי מזמין ניידת שתיקח אותם לעיכוב, מעצר ואחר כך גירוש. חזרה לכלום, לעוני ואולי גם לרעב.

לחוסר הסיכוי להשיג כסף כדי לשחד את הפקיד הצבאי שיתן לו להכנס לעבוד כדי להשיג כסף כדי לשלם שוחד לקצין שיתן לו אישור עבודה כדי......

ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא נורא, הרי זה בסך הכל גירוש חזרה לשכם, לא יירו להם בראש או יגררו את גופתם בחבל מאחורי טנדר דוהר. אבל הפחד שלהם בעיניים והציות המיואש המשיכו לנסר לי בראש עד שהגיעה הניידת.

הבחור, ניסה להתחנן לשיחרור גם מול המגבניק מהניידת, אבל השוטר הצעיר, הביט בו בתמהון ושאג - מטומטם ! לשחרר אותך ?? תגיד תודה שאני לא שובר לך את הראש על זה שנכנסת בלי אישור, יא מטומטם ! -.

לו הייתי במקומו, ניחמתי את עצמי, לא הייתי מדבר אליו ככה. אני בטח הייתי מרגיע אותו ומנסה להסביר לו שאנחנו לא אשמים. שזה המצב המחורבן. שבסך הכל אנחנו עושים את העבודה שלנו ומגרשים אותו חזרה כי אין לו אישור עבודה שעולה הרבה כסף שאין לו.

אחר כך חשבתי שגם הוא לא אשם שיש אחרים ששונאים אותנו ומתפוצצים בזמן שהוא רק רוצה כסף לאוכל.

אבל לא אמרתי כלום. כלום.

לקחתי את האזיקים, כרכתי אותם על יד אחת של הצעיר ויד אחת של המבוגר וסגרתי בעדינות, שלא יכאב.

אבל לא הבטתי להם בעיניים.

באותו הרגע חשבתי שזה בגלל שלא יכולתי לראות יותר את הפחד והיאוש בעיניים שלהם, אבל רק יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר הבנתי שבעצם פחדתי שהם ייראו את האמת בעיניים שלי.