לפני שבוע סיפרתי כאן את סיפורם של שלושה מחבריי, שכולם נשאו את השם אלישע. היום יסופר סיפורו של אלישע הרביעי, שהוא בעצם אלישע הראשון.

על אף שלא זכיתי להכירו, סיפורו מוכר לי היטב, אפילו שנולדתי שנים רבות לאחר מותו. סיפור זה ראוי להיות מסופר, ואולי יהיה נר לזכרו. בין אלישע הראשון לבין שלושת האלישע שעליהם סיפרתי לפני שבוע, עובר קו ישר, רצוף, עבה וספוג דם רב, וסיפורו האישי של כל אחד מן הארבעה, הוא פרק חשוב, אם גם נשכח,  בסיפור תקומתה של מדינת ישראל, ונותן טעם לקיומה.

כדי להשלים את התמונה, אדלג מדי פעם לצדדים, ואני מתנצל מראש בפני הקוראים שדילוגים אלה יגרמו להם לסחרחורת.

שלום אלישע נולד במרוקו בתקופת השלטון הצרפתי, בעיר תפילאלת.  הוא נישא לרעייתו חנה, וכיוון שאמו נהגה להתעלל בה, הם ברחו מן הבית.   כדי שיוכל לפרנס את רעייתו, התנדב שלום, שהיה עדיין כמעט נער, ללגיון הזרים.  באותם ימים (ואולי גם היום) קבע החוק הצרפתי, כי מי שמצליח לסיים בחיים תקופת שרות שלמה של חמש שנים בלגיון הזרים, זכאי עם שחרורו לקבל אזרחות צרפתית ונחלה ברחבי האימפריה הצרפתית.

שלום הצעיר זכה לסיים בשלום את שרותו הצבאי, וקיבל נחלה באי קורסיקה, שאף הוא היה כידוע חלק  מן האימפריה הצרפתית.  בקורסיקה, שאליה עקר עם רעייתו חנה, נולדה להם (בשנת 1918) בתם הבכורה מרים. שלום וחנה עלו עם מרים הפעוטה בת השנה לארץ ישראל. הם התיישבו בטבריה, ושם נולדה בתם השניה רחל.  שלום מצא עבודה כסנדלר במוסד החינוכי "כפר ילדים" שעל גבעת המורה. אני משער שאת תורת הסנדלרות למד במהלך שרותו בלגיון הזרים. הוא התגורר במוסד, ומשם היה מגיע לחופשות בביתו שבטבריה. שלום לא ויתר על הזכות להשתתף גם בשמירה ובהגנה על המוסד, ובאחד הלילות שבתקופת המאורעות של שנת 1929, בהיותו על המשמר, הוא נרצח בידי ערבים, והותיר את חנה עם שתי הפעוטות, כשהיא נושאת ברחמה את בתם השלישית פנינה, שנולדה כשלושה חודשים לאחר הרצח.

להלן דברים שכתב אחד מן הילדים - חניכי כפר ילדים, לזכרו של שלום, ואשר פורסמו בחוברת שהוצאה לזכרו על ידי תלמידי המוסד, וגם בעתון "דבר" במלאת שלושים למותו:

שלום אלישע ז"ל

מה הביאו לכאן לעמק יזרעאל את היהודי המערבי – האפריקני הזה לבין מחנה החלוצי של בני מזרח אירופה? מה הביא את החייל הקולוניאלי הזה של הצבא הצרפתי לכפר ילדים? שנאחז מהר בו בעקשנות בכל עבודה: סנדלר, סנדלר-חצרן ולבסוף שומר.  ודווקא בחברות ילדים: בראשונה בזו שבבית אלפא ואחר כך בזו שבכפר ילדים.  השמירה וכפר ילדים היו אצלו הנקודה האחרונה שאליה שאף. מה לו חבריו מהעדה ה"מערבית" בארץ, מה לו משפחתו שבטבריה – העיר?  פה בכפר ילדים, בין ילדים, בעמק יזרעאל – בין חלוצים – כאן מקומו. אולי יבואר לנו כל זה מאפיו? – טוב, ישר, מסור ונאמן, ועל הכל עובד. זה הילד הגדול, החלוץ – התם אולי מקומו באמת אך ורק כאן?

פה ביקשו עיניו התמימות רחמים עת פטרוהו מהשמירה--בקשו בלי אומר ודברים אך בתוכחה אילמת קשה – עד שאי אפשר היה יותר משני ימים לעמוד בפניהם ולהרשותו שוב לעמוד על משמרתו, משמרת החיים של הילדים והרכוש של העם – לעמוד במסירות ובחרדה בלתי רגילות עד טיפת דמו האחרונה. רק על גופו המומת כפליים (ביריה ובדקירה) יכולה היתה רגל הזד לעבור למען געת ברכוש הכפר.

בשדות עמק יזרעאל עבד, לרגלי הגלבוע פעל, במורדות גבעת המורה נפל, ובין קברי הגיבורים של מרחביה מצא את מנוחתו – עולמים.

שלום לעפרך, העובד הישר והשומר הנאמן.  זכרך לא ימוש מהחברה הצעירה בכפר ילדים.   תנצב"ה.

                                                                                        מאיר ב.

לאחר רצח אביה, נשלחה מרים – יתומה מאב בת אחת עשרה ללמוד בכפר ילדים, ושהתה במוסד עד לסיום בית הספר העממי. היא למדה בכפר ילדים יחד עם דודתי מרים ששון (זה היה כמובן לפני שנולדתי). כשמרים ששון בגרה, היא נישאה לבעלה - מנחם שמול, שעבד כשומר בשדות שליד קיבוץ נען. שמול הצעיר, כמוהו כשלום אלישע, נרצח על משמרתו (בשנת 1945) והשאיר אחריו אלמנה צעירה בהריון. דודתי מרים ששון ילדה לאחר מותו את בנה מנחם (חמי) אשר נקרא על שם אביו. חמי גדל ולימים היה לאחד מטייסי הקרב המהוללים שלנו, ואף נבחר בזמנו להיות טייס הניסוי שהטיס את מטוס הלביא.

עם סיום לימודיה בכפר ילדים נשלחה מרים אלישע לכפר הנוער בן שמן, להשלמת לימודי ביה"ס התיכון. בבן שמן היא גם למדה לאכול ולהכין אוכל אשכנזי (גפילטע פיש עם סוכר...). מרים אלישע הצעירה התגוררה לאחר לימודיה במפעל החשמל בנהרים, שם עבדה בחדר האוכל והכירה את הנוטר יוסף סדצקי, וגם נישאה לו. הזוג הצעיר עבר להתגורר בפרדס חנה, ושם נולדה בתם הבכורה דליה, שבהיותה בת 18, ותלמידת בית הספר לאחיות בבי"ח בילינסון, היא הכירה חייל אדום כומתה, ונשאה אותו לבעל לאחר שהשתחרר מן השרות. חייל זה הוא אני....  אני אחראי איפוא לכך שבבוא העת, הפכה מרים אלישע סדצקי, להיות סבתא מרים הזכורה לטוב, שזכתה להתכבד עוד בחייה בתואר אזרחית כבוד של פרדס חנה.

ולא ראוי לסיים סיפור זה מבלי לספר, ולו גם על קצה המזלג בלבד,  את סיפורה המדהים של סבתא חנה, שהמשיכה את חייה בשכונת אחווה בטבריה, והלכה לעולמה לאחר אריכות ימים, אך לפני כן אסטה לרגע קט מן הדרך, ואספר משהו גם על סבתי פייגה אסתר רזניק. וכמו שהקורא הנבון יכול לשער, כל הסיפורים מתקשרים בסופו של דבר לסיפור אחד גדול.

בתחילת המאה הקודמת, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר הארץ היתה עדיין תחת שלטון התורכים, עלו פייגה אסתר ובעלה אברהם רזניק מאירקוצק שבירכתי סיביר, ואתם בתם הפעוטה פרידה בת השלוש. סבי שהיה יהודי אדוק, עשה סיבוב בארץ, כדי למצוא מקום ראוי להתיישבות, וכשראה את הר תבור, אמר בהתפעמות: כאן חיה דבורה הנביאה, וכאן נחיה גם אנחנו. המשפחה הצעירה התיישבה במסחה, הלא היא כפר תבור, שם הוחלף שמה של פרידה הפעוטה לעליזה, ונולדו גם האחות הצעירה שנקראה בשם דבורה (איך לא?) והבן עקיבא. עליזה היא אמי עליה השלום, אך את סבתי פייגה אסתר לא זכיתי להכיר.  בהיותה כבת שלושים, היא כרעה ללדת את בנה הרביעי, אך הלידה הסתבכה.  לאחר מספר ימים של יסורים קשים הוחלט להסיעה בעגלה לבית החולים בטבריה, אך היא ועוברה לא שרדו. איני יודע אם נפטרה בבית החולים או עוד בדרכה לטבריה. הלב נחמץ כאשר אני נזכר בסיפורה קורע הלב של אמי על פרידתה מאמה ששכבה כבר חסרת אונים על העגלה הרתומה לסוס. היא כבר כמעט לא היתה מסוגלת לדבר אך ציוותה בשארית כוחותיה על אמי, שהיתה כבת שתים עשרה, כי תשגיח על דבורה ועקיבא הפעוטים, כשהיא כבר מודעת לכך שלא תזכה לראותם שוב לעולם.

סבתי פייגה אסתר לא זכתה לחזור לכפר תבור גם לאחר מותה. היא נקברה בבית הקברות הישן של טבריה, הצמוד לשכונת אחווה שבה התגוררו כבר באותה עת העולים החדשים מקורסיקה –  חנה ושלום אלישע ובתם בת השנה מרים.

סבתא חנה התגוררה בשארית חייה בבית הקטן שבשכונת אחווה בטבריה. כאשר נישאתי לדליה, היא כבר היתה ישישה חולנית ועיוורת, אך היתה נערצת על כל שכנותיה, שכינוה בשם "הצדקת".  בבואנו לבקרה, היא נהגה לרכון ולנשק את כף ידי, מה שגרם לי תמיד מבוכה רבה. לסבתא חנה היו תכונות יוצאות דופן, ואם תרצו: יכולת טלפטית נדירה. כך למשל, כאשר בתה - סבתא מרים שהתגוררה בפרדס חנה היתה חשה ברע, מיד היה מגיע טלפון מטבריה, וסבתא חנה היתה שואלת: "מרים מה קרה לך?".

לא אוכל לשכוח את היום שלאחר מלחמת יום כיפור, כאשר הגעתי  לחופשה משרות המילואים הארוך (ששה חדשים רצופים!), ישבתי עם דליה ליד השולחן שבמטבח ביתנו, והיא סיפרה לי, כי באחד מימי המלחמה שחל בשבת החליטה סבתא חנה שאני בסכנה גדולה. היא חשה לבית הכנסת והדליקה נרות ושמה גם בקבוקי שמן, כדי להעביר את רוע הגזירה. למשמע הסיפור המוזר הזה גיחכתי בביטול, מה גם שלסבתא חנה היו נכדים ונינים רבים ששרתו בצבא, ולא הייתי בטוח שהיא בכלל זוכרת אותי.  אבל הסיפור היה כל כך מוזר, שהסתקרנתי וביקשתי לברר מה קרה  באותה שבת של המלחמה. לתדהמתי הסתבר לי שמדובר באחד הימים הקשים ביותר שהיו לי במלחמה. היינו במשימה של חילוץ פצוע שנותר בשטח שהיה בשליטת הסורים. בהגיענו סמוך למקום שבו שכב הפצוע, ואשר אותו זיהינו לפי הזחל"ם הבוער, נקלענו למארב טילים. הטנק שליווה אותנו נפגע ראשון. אחד מאנשי הצוות נהרג במקום, והשאר נפצעו. טיל נוסף שכוון אל הזחל"ם שלנו גרם לפציעתם של מספר חיילים, ואני ביניהם. אחד הפצועים היה אנריקו החובש שלנו, שהיה כבר בריצה לעבר הטנק הפגוע, והטיל נפל ממש לידו. קיבלנו פקודה לחלץ את עצמנו, ועשינו זאת תחת מטר טילים. באותה עת כח טנקים גדול שחש לעזרתנו וחלף על פנינו, השמיד את המארב הסורי, חילץ את הפצוע ששכב בתעלה עם יד כרותה והחזירו חי. הטנק שנפגע בתחילת הארוע וספג במהלכו מספר טילים נוספים, התפוצץ עם הלוחם ההרוג שנותר בתוכו, ולא נותר ממנו דבר....

בו במקום נשבעתי, כי לעולם לא אזלזל יותר בדבריה של סבתא חנה עליה השלום.

אנריקו החובש זה נושא לסיפור בפני עצמו, וכיוון שאנו מצויים ערב יום הולדתה הארבעים של מלחמת יום כיפור, מצאתי לו מקום כאן בתוך הסיפור הזה, גם אם אינו ממש שייך לנושא (ואולי דווקא כן).

אנריקו הגיע אלינו כחובש מחליף, לאחר שהחובש הקודם לקה במהלך הפריצה אל מעבר לקו הסגול בהלם קרב ונאלצנו לפנותו. לאחר פציעתו פונה אנריקו  לבית חולים, והקשר אתו נותק. הפעם הראשונה שראיתיו לאחר פציעתו, היתה בשנת 1977, בעת ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בארצנו. צפיתי בטלויזיה בארוחת הערב החגיגית שנערכה לכבוד הנשיא האורח, ולהפתעתי זיהיתי את אנריקו, ששימש באותה ארוחה כמלצר והגיש לאורח הנכבד את צלחתו....

במשך השנים עשה אנריקו חיל כאיש עסקים, והוא מנהל עסקים חובקי עולם במדינות שונות, וביניהן גם ברודוס. אחד מחברינו מתנדב בפעילות למען ילדים חולי סרטן, ומישהו מפעילי העמותה הביע באזניו צער על כך שאין באפשרות העמותה לקחת את הילדים החולים לטיול בחו"ל. אותו חבר יצר מייד קשר עם אנריקו, וביקש ממנו לסייע באירוח טיול של ילדים חולים ברודוס.  אנריקו נענה בהתלהבות, ומאז ועד היום, מדי שנה, יוצאת לרודוס קבוצה של ילדים חולים, בליווי צוות רפואי מוגבר, וזוכה שם לאירוח מלכותי אצל אנריקו. האירוח כולל בית מלון, בית חולים מתאים עם צוות רפואי מיומן, טיולים עם מדריכים, ארוחות כיד המלך ועוד כהנה וכהנה.... הכל על חשבונו של אנריקו.

ועכשיו סלח נא בבקשה אנריקו, אני נאלץ להפרד ולחזור לסיפורנו....

כשסבתא חנה הלכה לעולמה, היא נקברה כמובן בבית הקברות הישן של טבריה, הצמוד לביתה.  כשעלינו לקברה, נדהמנו לראות שהוא מצוי בסמיכות יתירה לקברה של סבתי אסתר פייגה, שמתה כששים שנה קודם לכן.... היום כשדליה ואני מגיעים לטבריה, אנו מבקרים את שתי הסבתות השוכנות זו ליד זו, ומדמיינים כיצד הן מפטפטות ביניהן וכואבות יחדיו את מצבה הקשה של המדינה.... 

מספר שנים לאחר המלחמה, נולד בני הצעיר (לאחר ארבע בנות). ביקשתי לתת לו את השם אלישע, אם על שמו של סבא שלום אלישע שנפל בהיותו על המשמרת ואם על שמו של חברי האהוב אלישע בן יהודה שהיה כפי הנראה אחרון הנופלים במלחמת ששת הימים, אך אחיותיו של הרך הנולד לא עסקו בנוסטלגיה.  הן הודיעו לנו חד משמעית, כי אם ניתן לאחיהן שם כל כך מוזר כאלישע, הן לא תדברנה אתו ואתנו מעתה ועד עולם, ואני שנפשי קצה כבר במלחמות, נכנעתי בצער. כך או כך היום גם הוא כבר ילד גדול....

זהו זה. סתם סיפור של משפחה אחת מני רבות של הארץ הקשה אך האהובה הזו. 

שנה טובה ושבת שלום.

עודד אל-יגון