להלן הפרשנות לציור לאס מנינס של דייגו ולאסקז 
 
The Order of Things (Les Mots et les choses) הוא ספר שנכתב בידי הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו Michel Foucault  ויצא לאור ב-1966.  הספר פותח בדיון מורחב על יצירתו של ולסקאז - לאס מנינס והסידור המורכב של קווי המבט הנגלים והנסתרים ומוביל לטענה המרכזית בספר, שכל תקופות ההיסטוריה אוחזות תנאי אמת חבויים לגבי מה שהיה מקובל ואלו מוצגים כאמת מדעית.בדומה למה שדיברנו עליו היום בשיעור, פוקו טוען שמצבי שיח אלה הם תלוי זמן וישנם תזוזות משמעותיות ויחסיות בקריאה בין תקופה אחת לאחרת.
דיאגו רודריגז דה סילבה ולסקאז Diego Rodriguez de Silva Velasquez  (1599 –1660). נולד בסביליה, ספרד, והוא נחשב לאחד הציירים הספרדים המובילים. ולאסקז היה צייר החצר של המלך פיליפ הרביעי. הוא התבלט כאמן אינדיוידואליסט בין אמני הברוק של אותה תקופה. בנוסף למספר רב של ציורים המתארים סצינות היסטוריות ותנ"כיות, ולסקאז התאפיין בשרשרת ציורי פורטרטים, בעיקר של בית המלוכה הספרדי ושל אצילים אירופאים אחרים שהובילו אותו ליצירת המופת - Las  Meninas  (1656).
בספרדית, לאס מנינאס הן "משרתות הכבוד", הציור מתאר את האינפנטה מרגריטה, בתו הבכורה של מלך ספרד, המוקפת במשרתותיה, גמדיה וכלבה. בצד שמאל של התמונה ניתן לראות את ולאסקאז עצמו, נחבא למחצה מאחורי כן ציור גדול. הקומפוזיציה בתמונה רבת רושם. האינפנטה עומדת בין משרתותיה. על אף היותה הדמות הנמוכה ביותר בציור, היא ללא ספק מרכז הקומפוזיציה. אחת המשרתות קורעת ברך לפניה והשנייה נוטה כלפיה, מה שהופך את הנסיכה הצעירה, בצבעיה הבהירים ושמלתה המנופחת למקור התנועה ביצירה. הגמדה שגובה זהה לזה של הנסיכה, הנה דמות כעורה, אשר בהשוואה אליה נראית הנסיכה העדינה, שברירית וייחודית. בשמאל התמונה, חשוך ורוגע, מוצג הצייר עצמו, כשהוא עומד מאחורי בד הקנבס הרחב. זהו אחד הפורטרטים העצמיים הטובים ביותר של ולאסקאז. מעל ראשה של הנסיכה, ניתן לראות במעומעם את הזוג המלכותי, אשר נשקף מתוך מראה שתלויה בצדו הרחוק של החדר. 
לטענתו של פוקו ההעמדה של הדמויות בתמונה, שנראית פשוטה וסתמית, היא למעשה גאונית מעין כמוה. על אף שהם נראים אך בקושי, יתכן כי המלך פיליפ הרביעי ומלכתו הם למעשה נושא התמונה ואליהם מוסבת תשומת הלב של כל הנוכחים בחדר(מציאיות חופפות): מבטו של הצייר פונה אליהם בעוד הוא מצייר אותם, וכן כל ההתרחשות בחדר היא למעשה ביקור של הנסיכה בסטודיו שבו מציירים את הוריה. כצופים, אנו מסיקים כי מקומנו נפקד מהסצינה כולה, כיוון שבנקודת מבטינו מוצב למעשה הזוג המלכותי. אך כיוון שהציור אותו מצייר ולאסקז בתמונה נסתר לחלוטין מעיני הצופה בה, קיימת אפשרות שמה שמצויר על הקנווס שבתמונה הוא הצופים שמסתכלים בכל רגע נתון בציור לאס מנינס.             
פוקו טוען עוד כי ולסקאז שובר מוסכמות בנוגע לחלל ולמודלים מקובלים המייצגים יחסים כמו למשל: יחסים בין אמן-צופה, אמן-מודל, אמן-יצירה, פנים-חוץ, מציאות-ייצוג, עבר-הווה-עתיד. הציור מייצר מציאות פתוחה - מספר המודלים כמספר הצופים בו. עבור כל צופה נוצר מצב של חלל קורס בתוך חלל, כלומר החלל של המציאות קורס בתוך החלל של הציור וההפך. לולאה שאין לה סוף והתחלה.
הציור תחום משני צדדיו על-ידי רמז לחלון מצד אחד והקנבס ההפוך מצד שני. זוהי ניגודיות סימבולית בין הגלוי והמואר לבין המוסתר שמפנה אלינו את גבו.הנושא בציור זה אינו חד-משמעי, ישנן מספר אפשרויות: במבט ראשון נראה שזוהי האינפנטה מרגריטה. אך אם נמשיך להתבונן בתמונה נחוש חוסר נוחות מסוימת למראה פניהם של הזוג המלכותי הנשקף אלינו מעל ראשה של האינפנטה, יכול להיות שהם אלו שמצוירים בבד הפנימי. אך מכיוון שאנו כצופים עומדים כרגע במקום שבו עמדו המלך והמלכה מתעוררת גם התחושה שאולי ולסקז מצייר כרגע את כל הצופים האפשריים שאי פעם יביטו בתמונה זאת.
כל הייצוגים שבציור (התמונות שתלויות מאחור והקנבס ההפוך) מעומעמים וכמעט לא ניתן או בלתי אפשרי בכלל לראות מה מצויר עליהם. לכן כה בולטת המראה, שנראית כאילו היא מאורת באור פנימי. מעין חתך עומק בין המציאות שבה אנו כצופים נמצאים (בקדמת הסצינה בחלק הלא נראה), הסצינה המצויירת עצמה,   הגלויה והמוארת והחלק האחורי של הסצינה, החשוך, המכיל ייצוגים (התמונות ללא הפרטים) וגם רמז למציאות עצמה (המראה). המבנה הטופולוגי של התמונה מתחזק לנוכח העובדה שבמחקר מעמיק ביצירותיו של ולסקאז הוכח שהציור היחידי אשר מתאים במידותיו לקנבס שנמצא בתוך הציור לאס מנינס הוא לאס מנינס בעצמו.
  בציור ההולנדי מאותה תקופה נהגו להשתמש במראות כדי ליצור הכפלה של הנושא, להאיר ולתחום אותו. מעין מצב קלאסי שבו למטפל יש אפשרות לראות מבחוץ את המקום שבו נמצא המטופל ולהצביע על הבעיות. ולסקאז משתמש במראה באופן אחר – היא אינה מכפילה דבר מהנמצא בחדר עצמו, היא בעצם יוצרת פתח לכל מה שלא נמצא בציור. למעשה המראה, כמו גם הדלת שלידה, מסמלת את הפתיחה למציאות שמעבר לציור, גם מהמראה וגם מהדלת מגיח אור אוטונומי שמגיע מחוץ לחלל החדר ואינו משפיע על התאורה של החדר.