אמנון, אני כותב את המאמר הזה באופן אישי לך. לא שיש לי אשליות שתקרא אותו. אתה מבין, חרף עורי הלבן, השמיים לא נפתחים לכבודי. אין לי קשרים ואני לא ממש מוכר בעולם התקשורת. חרף עורי הלבן אני אצטרך לעבוד קשה כדי להשיג קשרים וכדי להגיע למעמד שבו גם אוזניך הענוגות והחומות ישמעו את דברי.
אני כותב לך את זה כאשכנזי שנולד בפריפריה. לא זו המדברית, זו של הצפון, שקצת הוזנחה בתכניתך (כמו גם במציאות). זו שקיימת בה אוכלוסיה גדולה של אשכנזים ודרוזים וערבים שחיים בתנאים פחות טובים מאלו שבתל אביב, עם פחות הזדמנויות. אני נולדתי בצפת. תסכים איתי שלא בדיוק מדובר בעיר העשירה במדינה.
היום אני כותב ממושבי בראשון לציון. בתוך כמה חודשים אני ואשתי (העיראקית. אני רק מציין את זה כי אני יודע שזה נורא חשוב לאנשים כמוך) נעבור לתל אביב.
כן, אני יודע מה אתה חושב. אתה בוודאי חושב שכשהורי הלבנים החליטו לעזוב את ה"בררה" ולהיות עם אחיהם הלבנים במרכז, הם שלחו מכתב לוועדת הלבנים הממלכתית ומיד כבישי הזהב נפתחו, דירות יוקרה ומשרות מפתח חיכו להם וכולנו חיינו באושר ועושר עד עצם היום הזה. וכל מה שהם היו צריכים לעשות זה לדאוג להסתיר את מעט הספרדיות בצד אימי.
אבל מה לעשות שוועדת הלבנים הממלכתית הייתה עסוקה בעניינים לבנים כאלה ואחרים, ולא ענתה לטלפון? אפילו מהאינפלציה של שנות השמונים הם לא הגנו על הורי הלבנים. אתה מאמין שהעסק העצמאי של אבי קרס ומשפחתי סבלה מעוני ואבטלה ממש כאילו היינו מזרחיים? אולי זה בגלל שהעסק של אבי היה עסק גננות, אתה יודע, מקצוע שדורש עבודת כפיים, ולא משרד עורכי דין פרטי כמו ש – לדעתך ולדעת דומיך – מין הראוי והטבעי שכל אשכנזי יקים.
אז עם מעט עזרה מההורים שלהם, הורי עברו למרכז בלי עזרת הוועדה הממלכתית ללבנים. הורי רצו שלילדיהם יהיו הזדמנויות, הזדמנויות שלהם לא היו, אז הם ידעו שהם רוצים לגור במרכז, ויותר מכך, בשכונה טובה במרכז. לא בשכונת יוקרה, שזה היה "מעבר להרי החושך" מבחינתם (ציטוט מהסדרה שלך אם אתה זוכר), אבל לא בשכונת עוני. הם רצו את ילדיהם בשכונה ממוצעת של מעמד הביניים. תל אביב הייתה מעבר להישג ידם אז הם בחרו בראשון. אבל איך לשלם על מחיה בשכונת מעמד הביניים כשקרש הקפיצה שלך כל כך נמוך ואחיך הלבנים הפקירו אותך כאילו היית שחור? הם נאלצו לעבוד.
כן, אמנון, לעבוד. זה בדיוק מה שאתה עשית כדי להתקדם, אם אתה זוכר. והם עבדו מסביב לשעון. כשהייתי ילד בקושי ראינו את ההורים שלי, ששברו את גביהם בכל מה שידם השיגה. אבי עבד גם כגנן פרטי בבניינים ובדירות וגם בשמירה. אימי, שנשלחה לבית ספר לאחיות בצעירותה, עבדה בכל מקום שבו שירותיה היו נדרשים. משמרות כפולות, משולשות מרובעות. לפעמים הימים חוברו יחדיו רק ב4 שעות שינה. ובנוסף גידלו ילדים. בדרך היו מלחמות, היו מילואים, היו חובות, עליות ומורדות, כל המכות שהחיים יודעים לזרוק על אנשים שחרף עורם הלבן ננטשו על ידי מערכת ההזדמנויות הלבנה.
לא היה קל. לא להם ולא לנו, הילדים. בדרך כלל היה לנו את המינימום הנדרש, והיה ברור ונהיר שאנחנו חיים בשכונה שבה כל הסובבים אותנו נמצאים במעמד כלכלי גבוה יותר. אפילו בתור ילדים זה היה ברור לנו. כשלאחרים היה, לנו לא היה. אם היו חורים בנעלים, משכנו אותם עוד כמה ימים, עוד שבוע, עוד שבועיים, עד שתיכנס המשכורת ונוכל לקנות זוג חדש.
עד היום אני מלא גאווה בהורי, שהשיגו את כל מה שיש להם בעשרים אצבעותיהם המשותפות. הם לא קיבלו דבר מאף אחד והם הצליחו להרים עצמם נגד הסיכויים.
לא בכינו. התלוננו, ברור, וקינאנו, ברור, אבל לא בכינו. אף פעם בחיי לא הבטתי בשכן שלי, שלו היה יותר, וחשבתי שלי יש פחות כי את מה שיש לו הוא לקח ממני. מחשבה זו לא עלתה לרגע במוחי.
כשהייתי ילד לא ידעתי מה זה עדות. זה היה לא משמעותי בעליל בשבילי. הכרתי ילדים בכל צבעי הקשת ולא ממש ייחסתי לזה חשיבות. באופן טבעי, נמשכתי לילדים שהגיעו מעולם המושגים התרבותי של הוריי, אבל בתמימותו של ילד לא ממש עניין אותי שקיימים עולמות מושגים אחרים. שמעתי בילדותי זמרים מזרחיים מוכרים כמו שכולם הכירו אותם. הכרתי את "אלינור" ואת "הפרח בגני", אך לא ידעתי שקיים "זמר מזרחי" עד שהגעתי לחטיבת הביניים. עד אז מבחינתי זה כל היה שירים. היו דברים שאהבתי, היו דברים שלא אהבתי, היו סגנונות שונים, אבל הכל היה שירים ותו לא.
כשהגעתי לחטיבה אני לא יודע להסביר מה קרה. פתאום דברים הפכו להיות הרבה יותר מגדריים, הרבה יותר "פוליטיים" והרבה יותר עדתיים. אולי זה היה רצח רבין, שקרה כשהייתי בן 13, שהוציא לאור את הפוליטיקה בגיל כה מוקדם, אינני יודע.
מה שאני כן יודע שפתאום כשהייתי בתחילת נעוריי גיליתי שאני אשם בהרבה מאוד דברים. גיליתי שאני "אשכנתוז". פתאום ילדים מזרחיים בשכבה שלי – שחלקם באו משכונות יקרות יותר מכפי שהורי יכלו להרשות לעצמם – התחילו לדבר על האשכנזים המקפחים.
עם השנים גיליתי שלהיות יהודי, אשכנזי, לבן, ציוני ושמאלני זה שילוב לא כזה מנצח. זוכר איך סיפרת שקראו לאביך "פרענק מסריח"? אז לי קראו אשכנזי מסריח, יהודי מסריח, שמאלני מסריח ועוד מיני פנינים. אגב, תשאל את אנשי העלייה הרוסית כמה מהם כונו "רוסי מסריח", כמה אתיופים כונו "כושי מסריח", ובוא לא נפתח את הכינויים שמדביקים לערבים, אה? אז או שכולנו צריכים מקלחת דחופה, או שאולי אפשר פשוט להבין שבני אדם אוהבים להיות רעים זה לזה ולהשתמש במוצאו של האדם כעלבון. וכמו שכוכב הרוק האמריקאי מרילין מנסון כתב פעם, "כל אחד הוא הכושי של מישהו אחר".
היום, שנים אחרי, אני בן שלושים ואחת. אני עובד בחברת הייטק. זו לא הבחירה הראשונה שלי. אני רציתי להיות מוזיקאי אבל שוק המוזיקה בישראל כל כך מוגבל שאלא אם כן אתה שלמה ארצי (האשכנזי) או שרית חדד (המזרחית), אתה לא באמת יכול לעשות פרנסה ממנו. אז לרוב המוזיקאים יש עבודות אחרות במדינת היהודים.
אני יודע מה אתה חושב. כשהבנתי שלא אוכל להתפרנס ממוזיקה, מיד צלצלתי לוועדת הלבנים הממלכתית והזמנתי תואר במדעי המחשב. אתה טועה. נאלצתי לשבת לילות כימים וללמוד שפות תכנות, להשתפשף בכל מיני עבודות שונות ולהתקדם בכוחות עצמי. נכנסתי לחובות, עשיתי טעויות והיום הגעתי לכך שאני מועסק בחברת הייטק מצליחה, ותאמין או לא, יש עימנו גם מזרחיים. וועדת הלבנים הממלכתית באמת לא עושה את עבודתה נאמנה!
אני עובד מאוד קשה ומקווה להתקדם ולהתייצב כלכלית ואולי עוד לראות את היום שבו אעסוק במוזיקה למחייתי. אני אתוודה פה שבמשך הרבה זמן הייתי מאוד מתוסכל. זה מאוד מכאיב שאתה לא יכול לעסוק במקצוע שלך, במה שאתה אוהב, למחייתך. היו לי הרבה מקרים שחשתי ייאוש נורא והתחלתי לצעוק שהם שתו לי והם אכלו לי וכולם אשמים חוץ ממני. זה כמעט אף פעם לא נכון. אני אשם. זה לא שלא נתנו לי, זה שלא לקחתי. כי אין קיצורי דרך ואין מתנות בחיים, אפילו אם עורך לבן וצחור. צריך לעבוד כדי להגשים חלומות וזה משהו שהייתי מצפה שאתה יודע.
אמנון היקר, בהתחלה כשחשבתי להיכנס לדיון הזה שעוררת, רציתי להתלהם. אני אומר את האמת. כי נפגעתי. פגעת בי. שאלת את כל השאלות הלא נכונות והבנת את כל המסקנות השגויות. אני לא יודע אם זה בגלל שרצית לעשות תכנית פרובוקטיבית ולהצית מחדש קריירה עיתונאית, או שאתה באמת ובתמים מאמין בדברים שאמרת, אבל זה לא משנה. חשבתי להתלהם והחלטתי שלא. משתי סיבות: ראשית, נדמה לי שכבר כתבו לך וענו לך ובסופו של יום, אני מאמין שתכנית כל כך לא רצינית (עם כל הענווה והסליחה) פשוט תעשה את הפרובוקציה שלה למשך כמה שבועות ואז תעלם. שנית, להתלהם זה אף פעם לא רציני. עדיף לי לסכם את נקודתי באופן הבא:
החזרת אותי לסצנה שהתרחשה בחטיבת הביניים שלי כשהייתי בן 13. נער מרוקאי מכיתתי, גדול ומאיים למראה, תפס קבוצה של ילדים והצמיד אותם לקיר ואני בתוכם. ואז הוא עבר על פניהם אחד אחד ושאל כל אחד מה עדתו. כשהתשובה הייתה "אשכנזי" אותו ילד מסכן חטף סטירה מצלצלת. כשהוא הגיע עלי אמרתי לו "בן אדם". הוא נעצר לרגע, מוכה הלם, אז חייך חיוך גדול וחיבק אותי.
זה היה רגע שבו הבנתי שיש אנשים שמכניסים לנו לראש שאנחנו שונים, שאנחנו שונאים, שאנחנו צריכים "לא להתבולל", גם כשזה לא נכון. יש אנשים שמנצלים פחדים וייאוש ועושים ממנו מטעמים. לפעמים זה כוח פוליטי, לפעמים זה כוח דתי, ולפעמים זה כוח עיתונאי.
לך כעיתונאי, אמנון, יש הרבה כוח ביד ויש לך בחירה: אתה יכול להשתמש בכוח הזה כדי לנצל ייאוש כמו שעושים מנהיגים דתיים בעולם השלישי, אתה יכול להסתכל על מה שאין לאנשים, להפנות אצבע ולהגיד "זה בגלל אלה שיש להם! הם לקחו מכם! הם לא נותנים לכם!" ולהמשיך להאדיר את תרבות ה"אכלו לי, שתו לי", או אתה יכול לתת השראה לאנשים. להגיד לאנשים שחושבים שהם לא שווים כלום שזה לא נכון, שהם יכולים להשיג הישגים גדולים, אבל שזה ידרוש קורבן ועבודה. שאין קיצורי דרך ואין דרכים קלות. חלומות עולים דם ויזע.
זה תלוי בך, אמנון. לא באשכנזים, לא בוועדה הלבנה הממלכתית. רק בך. |