האם באמת חשבנו שהכל מסביב יבער ויעלה באש, ורק אנחנו נמשיך 
ונחיה במגדלים בוהקים מול מסכי קיר, מסתכלים על מה שקורה מעבר לגבול כאילו וזה בפלנטה אחרת...?

האם באמת קיווינו שהסופה תחלוף מעלינו, כמו מעל פרח שברירי בכוס מזכוכית, ללא קול ניפוץ ואלפי רסיסים...?

האם האמנו שנוכל להמשיך ולהסתובב ברחובותיה של עיר מוכת מגיפה ואבדון, כאילו ואנו בני אלמוות...?

אפקט הפרפר המכה בכנפיו ויוצר תוהו ובוהו בצדו השני של העולם לא יכול להיות מדויק יותר- מה שהתחיל לפני שלושה חורפים באדם מוכה גורל שהצית את עצמו בגלל דוכן, במרחק 2403 קילומטרים מערבה מכאן, מתרגם כעת בדרך עקלקלה כל כך, שרק צחוק הגורל וההיסטוריה היו יכולים להתוות, אחרי מאות אלפי הרוגים ונטבחים מכל כיווני הרוחות, לאלפי בני אדם נשרכים בתורים למסכות,כאן ברחוב, לספינות ענק מלאות תותחים העושות דרכן בים הקרוב, לעשרות אלפי טילים המחכים לאות, להתנגשות טיטאנים ומעצמות, לאקדח המחכה למערכה האחרונה, שתחזור אולי אל נקודת ההתחלה, ולפרפר שכבר התעופף לו מזמן, הוא בסך הכל רצה בחזרה את הדוכן...